הרס זה הרס

ראשית, עליי להודות ליאיר ניצני. למרות שברוב המקרים אני לא קוראת את המדור השבועי שלו, הפעם משהו קלט את עיני, וקראתי. וכך התוודעתי (לראשונה) לדיון בנושא החלטת הפסטיגל לתת למישהי אחרת לשיר את 'שיר הפרחה', ללא המילה 'פרחה'.
(הקישורים לעיל – אל מדורו האחרון של מר ניצני, ואל מילות השיר. לא הדיון).

לגמרי במקרה (כי בהחלט, כן – העולם שלנו מלא, עמוּס וגדוּש בצירופי מקרים, לצערם של חולי השליטה) אני קוראת עכשיו את 'מלאכים ושדים' של דן בראון. ממנו אצטט:

הסירוס הגדול, חשב לנגדון.
הייתה זו אחת הטרגדיות הקשות של אומנות הרנסאנס. בשנת 1857 החליט האפיפיור פיוס התשיעי כי הצגת גוף הגבר, כפי שזה במציאות, עלולה לעורר תשוקה בוותיקן. לכן הוסרו, בפטיש ואזמל, אברי המין של כל פסלי הגברים בקריית הוותיקן. כך חיבלו בעבודותיהם של מיכלאנג'לו, בְּראמאנטֶה ובֶּרניני. עלי תאנה מגבס הודבקו לפסלים, כדי לכסות את הנזקים שנגרמו להם. מאות פסלים סורסו. לנגדון תהה לפעמים, בינו לבינו, אם אי שם בעולם ישנו בור גדול, שמכיל את פיני האבן.

לכאורה, סיפור לגמרי הפוך לסיפור הפרחה הנוכחי.
אבל לעניות דעתי, הרס של יצירה, זה בדיוק זה – הרס של יצירה.
ואל בור הפינים של לנגדון/דן בראון הושלכה עכשיו גם מחאת הפרחה.

זה קרה מזמן. הצפייה שלי בסרט 'שלאגר', הופעת הגשש החיוור. אני לא זוכרת כמעט כלום מהסרט עצמו (מלבד ההיעצרות למול תמונה של איינשטיין דווקא, וההספד "אך, יודה'לה יודה'לה, תמיד עם השיער הפרוע").
לעומת הסרט עצמו, אני זוכרת היטב את 'שיר הפרחה'.
מחיטוט שטחי ורדוד ברשת, התרשמתי כי כמוני, כך גם אחרים זוכרים בעיקר רק את השיר הזה.

ומה יש בשיר הזה? מישהי במקום כלשהו הגדירה אותו כסטראוטיפי. נו, כמובן!

כל בן אנוש, שחווה על בשרו דיכוי, השפלה, דחייה, לפעמים מגיע הרגע שלו להגיד – עד כאן! אני X וגאה בזה!
ובמקום ה-X אפשר להציב את האישה בכללותה, שהיוותה פעם רכוש של אביה אותו העביר אל בעלה; את בני האדם כהי העור, שהיוו פעם רכוש/עבדים של בני אדם בהירי עור עשירים; כל מי שנטייתו המינית שימשה אחרים לגנות, לדחות, לזלזל, להעליב, לפגוע.

לכל אלו (ואחרים) אוסיף דמות בדויה – הרמיוני גריינג'ר מספרי הארי פוטר. שהגדירה את זה בדיוק בספר האחרון (המקורי) של הסדרה.
אין לי מושג איך תורגם ה-Mudblood לעברית. כינוי הגנאי הזה מופיע לראשונה בספר השני, להגדיר קוסמים שנולדו להורים נטולי כל יכולת לחולל קסמים.
בספר האחרון הרמיוני מכריזה פתאום – אני Mudblood וגאה בזה!

כמו בני האדם הממשיים, שחוו דיכוי, השפלה וכו', כך גם גריינג'ר, שמעו את עצמם מתוארים בסטראוטיפים. התעלמו ממי שהם באמת. מבפנים. מבן האדם המרגיש.
כך שגם בשיר הפרחה, כמו גם בכל הזדמנות אחרת בה המדוכא קם במחאה, יש העצמה של בדיוק מי שדוכא. וכמובן – השימוש בסטראוטיפים שהותכו בהם בעבר, זו בדיוק המחאה.

אם לקרוא ממש את שיר הפרחה, עם מילותיו המקוריות, יש בו אמירה מפורשת – אתה זה שלא בסדר. אתה מתיימר (אתה מן מילה ארוכה שכזאת). ואילו אני? הפרחה? זכותי להיות מי שאני מבלי להתבייש, מבלי להתנצל, מבלי ליישר איתך קו הזוי שרק אתה רואה.
זכותי להיות מי שאני כפי שאני, ואני לא חייבת לך כלום.
(ואגב, כל הכבוד ליוצרים האשכנזיים שהבינו את המחאה המתבקשת וידעו גם לצחוק לעצמם).

לא מתאים לצריכה של ילדים? מלכתחילה זה לא נועד לילדים. למה בכלל להביא את זה לילדים, ועוד לסרס בדיוק את המחאה שבשיר?
L