התנהגות אנושית

(או, הקורונה כבר כאן. ועכשיו… מתרגלים אל המצב)

אתמול עמדתי בתור במרכול. כמובן, מסיכה כיסתה את אפי ופי, האלכו-ג'ל ב'היכון' בכליי. שמרתי מרחק בהתאם לכללים, אשר למיטב הבנתי – עדיין תקפים.
לפתע צצה סבתא כלשהי, מסיכת פניה משתלשלת מתחת לסנטרה. זו כבר הניחה מראש מוצר כזה או אחר על מסוע הקופּה, עכשיו הוסיפה מוצר נוסף. ובזאת, ללא אף מילה, הכריזה כי היא בתור לפניי.
בסדר. התרחקתי.

בסִפְרוּת, עוד מזמנה של ג'יין אוסטן (ויתכן כי גם לפניה), קיים המושג – לחישה נישאת, קנונייתית. בבסיס הלחישה הנישאת (הלא הומוריסטית) עומד רעיון העמדת הפנים של עידון תרבותי (האמירה נלחשת, כביכול, כפי שמחייב העידון המנומס והמתחשב בזולת) בצירוף היעדר החינוך המעמיק והערכי המתאים, או ה'תוכן'.
(למעשה, זו הבעה של – 'אני ממש רוצה שדבריי יישמעו בקול רם, גם אם ברקע הדברים אני יודע שזה לא מנומס/מתחשב, כי אני רוצה לבקר/להעליב את האחר, שחושב אחרת ממני. ולכן, בעיניי, לגמרי טועה! על כן עליי להוכיח אותו/ה').

היות ולא מהרגלי להקשיב לשיחות זרים, לא ממש קלטתי את הלחישה הנישאת.
בדיעבד הבנתי שזה ממש לא מצא חן בעיניי הסבתא. אשר, כפי הנראה, חזרה על דבריה בקול רם יותר. כזה, אשר הצליח למשוך את תשומת ליבי.

ועיקרי דברי הסבתא – רופא כזה או אחר (בבני-ברק, מכל המקומות שבעולם, המקום השני בארצנו מבחינת מספר המתים מהמחלה), אמר שהמחלה הזו קלה יותר משפעת. ובמקביל, בוטלה מגבלת מאה המטרים (בנימה המעצבנת-משהו של 1 ועוד 1 = 2). וכדאי שהסובבים אותה יצפו יותר בטלוויזיה, הוסיפה.
מסקנתה – הממשלה החדירה פחד והיסטריה באנשים. ולראייה – התרחקתי ממנה. בפחד.
התעלמתי.
והסבתא המשיכה להתלהם עוד ועוד באוזני הקופאית.

הקונה לפניה, תוך כדי אריזת קניותיה, ניסתה להסביר לסבתא שביטול גזירת מאה המטרים משמעה – עכשיו אפשר ללכת לאן שרוצים, בלי קשר לשאר הכללים, אשר נותרו בעינם.
אבל-ברם-אולם, כלל לא הצליחה להזיז לסבתא, אשר בשלב מסוים ממש פנתה אליי והכריזה בהתרסה – אני יותר בריאה ממך!
המשכתי להתעלם.

את הסבתא הזו ממש לא מעניין שעשרות אלפי בני-אדם מתו מהמחלה באיטליה, ספרד ואנגליה. שעשרות אלפים נוספים מתו מהמחלה הזו בארה"ב. ושיכול מאד להיות שהצעדים שננקטו בישראל הביאו לרמת תחלואה ותמותה נמוכות, יחסית. ועדיין – מעל מאתיים בני אדם מתו פה מהמחלה ה'קלה משפעת' הזו.
כל זה ממש לא חשוב לסבתא. העיקר זה שהממשלה אשמה בכל.
ובמיוחד – בעלבון האישי האנוכי שלה, מהתרחקות האנשים ממנה.

זוג צעיר התייצב אחריי בתור. כמוהם כמוני – עוטי מסיכה ושומרי מרחק. כלומר – קרקע פורייה לסבתא להמשיך לקטר על הפחד וההיסטריה, התוצר הממשלתי, הגורמים לאנשים להתרחק.
'מה אכפת לך איפה עומדים אנשים?' שאל אותה הגבר, בהתרסה משלו. ומובן מאליו – לא זכה לשום תשובה. הרי את הסבתא הזו דבר לא עניין, מלבד הרצון להביע את דעתה ועלבונה האישיים.

במשך כל הזמן הזה שתקתי.
זכותה של הסבתא להיעלב, גם אם לא קיים שום רצון להעליב. זכותה של הסבתא להיות בּוּרה ולא לדעת כי הריחוק החברתי והמסיכה נועדו להגן גם עליה, כמו גם על כל מי שבסביבתה.
במקביל – גם לי יש זכויות. ובכללן – הזכות לסלוד ממנה.
L