ספורט? אני?! לא, תודה (בדרך-כלל)

ובכן, כבר בשנות בית הספר (בעיקר התיכון) פיתחתי התנגדות לכל התעמלות. כלומר – התחמקות מכל תרגיל, ובמיוחד ריצה. בכל דרך. כולל זיוף והמצאה (ו'הברזה').
ועדיין, איכשהו, שתי נערות (מטופשות למדי, כהרגלן של נערות ממוצעות בגילן; ושקרניות, לדעתי) הצליחו לעניין אותי, לתקופה קצרצרה, במכבי ת"א-כדורסל, של מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי (תל-אביב, כמובן! שהרי עיניה של כל בת-עיר-דרומית נשואות לשם, אל ה'ניו-יורק' של ישראל!).

אם כי, כדורגל? מעולם לא הבנתי מה העניין. למרות שבין לבין היו אי-אילו גדולי שם (אך ורק מחו"ל), שמשכו את עיני הנשית הצעירה. מהיותם גברים נאים/נראים מעניינים (כלומר – בלונדיניים בעיקר), ממש לא בגלל הכדורגל. וכמובן מאליו, שאיש מהם לא הצליח להתחרות בביורן בורג!
אך עוד מובן מאליו גם שהספקתי להתבגר מאז.

אם כך, על מה ולמה לפתע-פתאום, ככה סתם באמצע היום, אני מוצאת את עצמי (גם) בין עמודי הספורט של העיתון?
הו. יכול לבוא מי ולטעון כי בכל אדם סקרן יכולה להתקיים גם הנטייה לרכילות. ואפשר לסלוח לו בקלות (השמועה גורסת כי אי-שם, בחוץ, יש שפע אנשים פשוטי מחשבה ושטחיים כאלו. ואני מניחה כי יכול להיות ממש בשמועה הזו. אבל במקביל, ברור לי מעל ומעבר לכל ספק אפשרי, כי איש מאלו לא קורא בבלוגים שלי).

האמת, למעשה, פשוטה מאד. הכדורגלנים ונערות התיכון. ליתר דיוק – לא ממש מעניין אותי במי מדובר (שהרי, מן הסתם, שמות הגברים לא יאמרו לי דבר). מה שמעניין אותי תמיד זה הטבע האנושי.

ועכשיו ברצינות, למול סיפור כזה דעתי האישית מתמקדת בהוֹרוּת.

1- אם נכון התיאור (תיארו אותם כ'בעלי משפחות' ומישהו אחר אמר 'לא צעירים'), ואם אכן מדובר בגברים נשואים, הורים לילדים…
ובכן, בקושי רב (מבחינתי) אשים בצד הפעם את רעיון הנאמנות לבת הזוג (היות ונדמה כי בדורות שלאחריי, הרעיון הזה די הלך והתמוסס לאיטו).

אבל מה בקשר לעמידה באחריות למול הילדים?
בין אם אדם הופך להורה בהחלטה חופשית מרצונו, ובין אם המצב נכפה עליו, תמיד נדמה היה לי כי מהרגע שקיים הילד הראשון (גם אם היחיד) על ההורה לעמוד באחריות שחלה עליו. ובמילים אחרות – אחריותו של ההורה על הבן-אדם הנמוך וחסר הניסיון הזה, הפרטי-שלו.

ואיך הורה אחראי, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות, לא משאיר את עצמו רכוס במכנסיו – פשוט נשגב מבינתי.
בנוסף, אם יש לי סיבה לרצות לדעת במי מדובר, זו נעוצה ברצון אחר – הרצון לשאול אותו (כל אחד מהם בנפרד): מה היה עושה לגבר שהיה נוהג בבת שלו, כפי שנהג בעצמו בבת של אחר?

2- היכן ההורים של הילדות בנות החמש-עשרה?
נכון. העולם היום שונה לגמרי ולחלוטין מכפי שהיה כשהייתי בת חמש-עשרה בעצמי. ועדיין! נערה בגיל זה לא בשלה לכל מגוון יחסי המין האפשריים.
איפה ההורים שלהן, שיחנכו אותן להיזהר מבני המין השני?

3- ומעבר לכל, טענת עורכי דינם של שני הכדורגלנים, כי 'לא נפל בהתנהגותם רבב' – פשוט מגוחכת. גם מבחינת החוק נדמה לי שיש רבב, בהיות הבנות צעירות מגיל ההסכמה (והחוק הזה לא חוקק לחינם!). אלא גם שנדמה לי עוד כי אי-ידיעה לא פוטרת…

אבל מבחינת המוסר? שימו לב –
אליבא ד'אבן שושן: "רְבַב… 3. (בהשאלה) פגם, מום מוסרי".
למול כל האמור לעיל, לא רק רבב, אלא ביצות שלמות של רפש.
L