בחיוך·רגעי טבע

סיפורה של אכזבה קטנה

ראיתי משהו מוזר-מה. הצלחתי להשיג תמונות. ניסיתי לבדוק מה זה. וכבר השם – אדמון מצויר – נדמה כמבטיח גדולות ונצורות. המשכתי לקרוא…

וזה כל-כולו…

פִּשְׁפֵּשׁ (?!?). ועוד קניבליסט (?!?).

אבל הנה מה שלא הבנתי: אם זה אירו-סיבירי, וזה לא יכול לעוף, איך זה הגיע להיות נפוץ כל כך דווקא בישראל?
(ומי בכלל ממציא את השמות הללו?)
L

בחיוך·רגעי עברית

נחמד

לפתע פתאום צץ בגינה הציבורית ספסל חדש.

יש עליו לוחית:

1- מונגש?! למה להמציא מילים מלאכותיות-משהו, כאשר כבר יש את המילה המצוינת 'נגיש'?

אם כי עצם הרעיון באמת נחמד. מחשבה נאה. אבל-ברם-אולם…

2- למה דווקא בימי קורונה? ואם כבר, למה לתקוע ספסל חדש בין שניים קיימים במקום להחליף אחד מהם? שימו לב למרחק בין הספסלים…

ועדיין ספסל נחמד
L

בחיוך

מילים ספורות על נבואות המזג

רבות נכתב וסופר על מה שהתחלתי לכנות ביני לביני – נבואות מזג האוויר, היות ולאחרונה הדיוק רחוק מהתחזית כמו צפון מדרום.

אבל מצאתי אתר ברשת, ש-אולי לא תמיד צודק (וטעויותיו יכולות להיות כבירות בהחלט), אבל תמיד מתעדכן (!) בתחזית השעתית. ועוד בזמן אמת… (לצערי, לא הצלחתי 'לנקות' אותו מעיר כלשהי. אבל אני מתארת לעצמי כי אפשר לשנות את זה).
והרי אחת הטענות כנגד הנבואות הייתה בדיוק זו – אי עדכון. לכן חשבתי לעדכן באתר שמתעדכן.

הוגש לשירות הציבור
L

בחיוך

כמה קרררררר?

'אני תופס שמש פה. למה את מפריעה לי?'

ובכן, כל כך קרררררר, בעיקר לפני, תוך כדי ומיד לאחר עלות השחר.
אבל את מבחן המבחנים – קפיאת כפות הרגליים בשמיכות – עוד לא עברתי. כך שאפילו את הפוך החורפי עוד לא הוצאתי.

וכן, כל כך קרררררר, כשאני יוצאת בבוקר. אבל עדיין לא מספיק למעיל החורפי. ורק כפעמיים-שלוש נדרשו לי הכפפות הדקות. וגם זה רק בגשם…

וכן, כל כך קרררררר, גם בצהריים. אולי באירופה. או בארה"ב. אבל אצלנו? למרות כל חורפיות הגשמים, בצד הברכות (מפלס הכינרת) והקללות הנוראות (יותר מדי מתים) שהביאו, יש ימים שבצהריים מד החום במרפסת המטבח הגיע ל-20 מעלות, 21 ו-22. בחוץ. לא בפנים. בשמש.

מנקר בשמש

והיום הכי מוזר עבר עליי השבוע. התחיל בהיר – שמי תכלת, מעלות עולות. כבר בתשע וחצי בבוקר התקרבנו ל-17. כעבור שעה עלינו עוד שתיים-שלוש מעלות. לפתע, החום צנח בארבע מעלות, בו-זמנית החשכה התפרסה והגשם הטיח מים באדמה, בגגות, בקירות, בכל. לא מדדתי זמנים אבל פרץ הזלעפות נדמה לי קצר. ובצהריים? שוב הגענו ל-22 מעלות…
כל כך מוזרררררר!

ולמחרת… שיא החום הגיע בצהריים ל-24 מעלות. אם כי זה לא נמשך זמן רב. ענן שמן ואפור למדי כיסה את השמש והוריד את מד החום ל-21. ובלילה שלאחרי? 15 מעלות, מה שהופך אותו ללילה החם ביותר החורף (נדמה לי).
המשכתי לעקוב. ברבע לשש ירד ל-14. עד שש וחצי ירדה עוד מחצית המעלה. כשיצאתי חזרנו אל 14. כשחזרתי, כבר היה לי חם. בדקתי. 17 מעלות. ברבע לתשע.

ברבע לעשר כבר עברנו עשרים מעלות. אני כבר מתה מסקרנות לגלות עד לאן נגיע היום. ניבאו רק 20.
הניחו לתחזית (ביני לביני כבר התחלתי לקרוא לה נבואה), מה קורה למזג האוויר עצמו?
ומתה מסקרנות גם לדעת – מתי עוד נמדדו יותר מעשרים מעלות באמצע ינואר באזורינו, מישהו יודע?
L

הבוקר: עץ הציפורים בפארק, שטוף שמש על רקע שמי תכלת ועננים קלים
בחיוך

יום הליטוף, או – מה שאנשים מסוגלים לספר בתחנות אוטובוס

עמדתי בתחנת אוטובוס. לא כי חיכיתי לאוטובוס. חיכיתי לעיתון של סוף השבוע. מישהי אחרת שם נכנסה לשיחה עם סבא כזה או אחר. במקביל, ניסתה להתיידד עם חתול מזדמן. לפתע הציץ החוצה החתול הג'ינג'י (שחבל, לא הזדמן לי לצלם. חתול די נאה). והאישה סיפרה כי זה היה החתול של השכנים שמשום מה אימץ אותה (ואולי עוד כמה). ועדיין, בכל בוקר הג'ינג'י הזה מלווה את האישה אל תחנת האוטובוס.
בעוד המפטפטים ממשיכים לחכות לאוטובוס ולפטפט, מר ג'ינג'י עבר לחצר השנייה. שם הצליח להסתבך עם משהו. ואפילו שיעשע את הסבא והאישה, אבל לא רציתי להידחף וטוב שכך. משחזר מר ג'ינג'י אל החצר הראשונה, משאיר אחריו את בני האדם עדיין מרותקים, הציץ שוב החוצה. והפעם, די בחשאי, הסכים להתיידד גם איתי. וזכיתי להגניב ממנו ליטוף משיי. בפעם האחרונה שליטפתי חתולה, זה גם כן קרה בהיחבא.
כשסבא, אישה וג'ינג'י המשיכו לדרכם, הצצתי לראות עם מה הסתבך החתול. וגיליתי את זה:

ובכן, אני עירונית מטבעי אבל אפילו אני זיהיתי את הקיפוד. ואיתו, לא הייתי רוצה להתלטף במיוחד. אך לאחר שהגיע העיתון והלכתי לדרכי, לפני על המדרכה הוליכה מישהי כלבת טרייר חמודה ומאושרת. שלפתע הציצה מעבר לכתפה, ראתה אותי, חייכה אליי חיוך כלבי רחב ומיד זינקה להתלטף. כמובן, ברכתי את שתיהן והחלטתי כי שתי הזדמנויות חייתיות מתוך שלוש מאפשרות ליום הזה להיות יום הליטוף!
L

בחיוך·רגעי קיטוּר

נובמבר? המשוגע והמשגע

עדיין טרי בזיכרוני איך בסוף אוקטובר השנה יצאתי ממשרד כלשהו אל מעבר מקורה בין בניינים (פסז'), ולפתחו, ברחוב, מצאתי מבול. גשם זלעפות שוצף. ובדיוק באותו בוקר נשברה סופית (אם כי לא לגמרי לבלי שימוש נוסף) המטרייה האחרונה שלי. למול המבול, היה עליי להמתין בעל כורחי. לכשנרגע במעט הגשם המשכתי באותו רחוב מעט הלאה. מוקדם יותר עברתי שם וראיתי קופסת קרטון מלאה במטריות שונות. בעשרה שקלים. לכשחזרתי, כבר כמעט ולא נותרו מטריות. קניתי אחת מהנותרות (לצערי, לא בשחור קלסי, שכבר נגמר), זרקתי את שבורה אל הפח, ובקושי הספקתי להשתמש בחדשה בערך חמש דקות. מאז ועד היום בעיקר נשאתי את משקלה בתקווה, מדי פעם. כאשר חזו סיכוי.

מאז ועד היום, נחשו עם אילו מנעלי הבית שצילמתי לעיל התהלכתי יותר? ובכן, אני מאד מרוצה מנעלי הבית החורפיות הצמריריות החדשות שלי. אבל לא הזדמן לי לנעול אותן, מלבד לכדקה וחצי אתמול לפנות בוקר.

לא ממש נפתחו ארובות השמיים כפי שניבאו, אבל בכל-זאת – ברק הבזיק פה ושם, וגילגל לאחריו את הרעם; הגשם תופף על הגגות השונים למשך זמן-מה במקצב קבוע; עם הגשם התקרר האוויר, בסופו התחמם.
ומיד לאחר עלות השחר, אור מופז, מוזהב-מה שפע מהחלונות.

בשעה 6:35 אתמול בבוקר, זה האור שראיתי מחלוני, מסתנן דרך הענן שהתיישב עלינו ועדיין המטיר.

רק לשם השוואה עם התמונה האחרונה, הרי לכם שתי תמונות של אותן צמרות מנובמבר 2017:

נדמה לי שזה החל בשנה שעברה. לקראת חורף 2018, אם אני לא טועה, היה מי במחוזותינו, שהתרברב במערכות חיזוי מזג אוויר חדשות, חדישות וחדשניות. ומדויקות! (או שמא לקראת 2017? אני באמת כבר לא זוכרת). מה שדווקא זכור לי בברור זה שמאותו רגע פיתחתי טקס-בוקר קבוע: שמעתי תחזית בשש בבוקר ברדיו ומיד ניגשתי אל הגוגל. בדקתי מה דעתו ומיד עברתי אל אתר חיזוי אחר, לבדוק את הנבואה שם. משסיימתי, לאחר שניתקתי וכיביתי (במיוחד בחורף, אין שום טעם להשאיר שקע בתקע של מכשיר בלתי פעיל), מיד ניגשתי אל חלון המטבח כדי לפתוח את התריס, להציץ החוצה, ולנסות לשער/לפענח איזה יום יהיה לנו באמת באותו יום.
(לטעמי, בימים אלו עליי לחזור ולאמץ את טקס-הבוקר הזה!).

במקביל ובנוסף, קרו מקרים בהם נדמה היה לי כי תחזית היום למעשה חזתה את יום האתמול. ובדיעבד, לתחושתי, גיליתי כי אכן זה היה המצב. וחוויתי יום שונה לחלוטין מהחזוי.

אם כי זה כבר כמה-וכמה שנים שלדעתי, הביטוי 'עונת מעבר' משמעו – מעבר על פני כל (!) הארון, בו-ביום. היות ואין לבוש בוקר מתאים לצהריים, וזה של הצהריים כבר לא מתאים לעת ערב. ואולי עלינו לאמץ את מנהג האנגלים מהמאות שעברו – מקטורן בוקר ומקטורן ערב?

אבל הנובמבר הנוכחי גורם לי לחשוב שיתכן ופשוט עברנו דירה מבלי דעת. אל אוסטרליה.
מבט בגוגל הבוקר רמז, עדיין לדעתי, כי יתכן ואתמול נטשנו את אוסטרליה ועברנו אל מדבר כזה או אחר. כי לדעתו של הגוגל, השבוע נקפא בלילות ונתבשל קמעה במשך הימים (אליו הצטרפו גם באחת מתחנות הרדיו).
מי ייתן וימציא מישהו ארון נייד! עם מוט תליה לשני קולבים, לצידו מדף, ומתחת לשני אלו מגרה (הרי בתיק/מזוודה בגדים מתקמטים ונעליים נמעכות). כמובן ארון נייד מפולימר קל שבקל, עם ידית טלסקופית וגלגלים. רצוי בצבעים שונים. אם כי נראה לי שאפשר לסמוך על מעצבים כאלו ואחרים להחליף את הצבעים השולטים עוד בטרם תיגמר העונה.

אבל כל זה מתרחש כאן, בזמן שבארה"ב, היה מי שהעלה אל הבלוג שלו צילום של מסך הבקרה של המיזוג הביתי. וקיטר על המעלות מחוץ לביתו. בתחילה לא הבנתי. 21 מעלות זה נעים, טוב ונאה, לא? עד שברגע הבא נזכרתי ש-שם מודדים בפרנהייט…
למנייננו ה'צלזיוסי', נדמה לי שזה אמור להיות בסביבות מינוס חמש. כלומר – מתחת לאפס. מתחת לקיפאון. האיש רק לא ציין אם ביום או בלילה…
ובעיקר בגללו העליתי את הקיטור הזה לכאן, בעברית. לא רציתי לזרות לו מלח על כוויות הכפור.

מהצד השמונת'אלפים, בעולם משוגע, למה שמזג האוויר יהיה שפוי? ואם אכן לא שפוי, למה נדמה לאדם (כלומר – למין האנושי) כי ניתן ואפשר בכלל לחזות אותו?
L

בחיוך·רגעי עיצה

משליכי הספרים

לפני שנים רבות הכרתי מישהי שאמרה לי אי-אז משהו כמו 'מה, אני? אני כל הזמן מוצאת ספרים מושלכים אל הרחוב, עוברת עליהם ואם יש משהו מעניין – לוקחת הביתה'.
נדמה לי שזו הייתה אחת מההזדמנות הבודדות, ששאלתי את עצמי – למה לי זה לא קורה?

אבל בפעם הראשונה שבה באמת מצאתי ברחוב ארגז קרטון מלא ספרים, לפני מעט פחות שנים, לא רק שלא נגעתי. אלא בכלל לא התקרבתי לגעת באיזה מהספרים. להפתעתי המוחלטת, זה הביך אותי. כמעט כמו לחטט בפח זבל…

אבל מאז שמלאו לי חמישים (כלומר, לפני יותר משנה), לפתע התברר לי, שיש דברים שממש כבר לא אכפת לי. ומזל שכך.
בחודש-חודשיים האחרונים אני לא מפסיקה למצוא ספרים ברחובות.
אמנם באחת ההזדמנויות הללו הספרים היו ברוסית, ובהזדמנות אחרת – בצרפתית. שתי שפות שאני לא קוראת.

אבל בהזדמנות נהדרת למדי מצאתי את פוליאנה. ואם אני לא טועה, ממש אף פעם לא קראתי את הספר הזה. גם לא בימי ילדותי (ועל כך אני ממש מודה! מאד!), ולאחרונה נתקלתי בו מאוזכר בכל מני מקומות. על כן זה היה משמח כשלעצמו – הזדמנות לסיפוק הסקרנות. אם כי לא אהבתי את הנמלים שהגיעו עם הספר.
את הסיפור עצמו מצאתי מזעזע, ועוד יותר לא אהבתי את התרגום האיום ונורא (מאוחר יותר התברר לי כי מתרגמים הורסים לכולנו את העברית עוד משנות ה-70 של המאה שעברה, כך שלא פלא שהמשיכו בזה בעשור העוקב [1983], ומאז עוד הידרדרו).
ובכל-זאת אכן, בהחלט, הסקרנות באה על סיפוקה.

ולאחר כל זה, התכנסתי בהזדמנות חגיגית זו (או חוהמ"סית) בכדי לאסוף יחד קומץ עיצות (קצר) למשליך הספרים הבא:

ראשית – לא לזרוק אותם על המדרכה. במיוחד לא ליד פחי רחוב. אף אחד לא ירצה להרים ספר, שהתפנה עליו כלב, או חתול הספיק לרסס.
עוד יותר במיוחד לא על חול, אדמה חשופה וכד' (כך הגיעו הנמלים. אבל, נו – פוליאנה והסקרנות…).

טוב יותר יהיה להניח אותם על חומה נמוכה המקיפה בית. או ספסל. את אחד מהספרים שאספתי מצאתי על בסיס הבטון של עמוד חשמל, וגם זה היה מיקום נוח למדי.

עיצה שנייה – בפרוס עלינו העונה הגשומה, הקשיבו לתחזית מזג האוויר (ולאחריה, בדקו בגוגל ובאתר נוסף, והציצו החוצה מהחלון, לבדוק היתכנות אחת התחזיות).
אל תשליכו ספרים בגשם.

ולבסוף, אף כי מעין גול עצמי (בכל-זאת – נחמד ונעים למצוא ספרים בחינם, גם אם הסיפורים מאכזבים), אני חייבת לציין כי יש מי שקונה ספרים משומשים. חפשו אותם ואולי אף תרוויחו כסף.

וזהו זה הפעם. מחכה בקוצר רוח למצוא את הספרים הבאים
L
ומועדים לשמחה

בחיוך·רגעי עיצה

קיץ ישראלי (כמעט!) נקי מג'וקים *

* כנראה שלא היה/הווה/יהיה תקף בתל-אביב

האם זה אפשרי? ובכן, יתכן שדווקא כן (אם כי, כאמור – לא בתל-אביב).

היסטוריה עתיקה – לפני עשורים השתמשתי ב'רצפז פלוס', נוזל השטיפה לרצפה. וזה עבד נהדר. גם ניקה וגם דחה.
אבל-ברם-אולם, משעברתי אל הדירה הנוכחית שלי גיליתי, לתדהמתי המוחלטת, כי הרצפה פה לא סובלת מים. ניקיון שלה בנוזלים לא מנקה אותה. להיפך. חברה שהייתה לי בזמנו ייעצה לי להשתמש במטליות לחות לשטיפת רצפה. ואכן – זה עובד. מנקה. ואפילו גם נראה נקי.
אך בזמנו, לא היו מטליות כאלו של 'רצפז פלוס'…

בקיץ שעבר סבלנו באזור הזה ממכה של תיקנים, מגיפה של ממש, בגלל שחברת המים פתחה את הרחוב והחליפה את הצנרת. אין לי מילים לתאר (על כן לא אנסה כלל) את גודל גועל הנפש. לכן הקיץ (מהיותי פוסט-טראומתית מהקיץ שעבר), החלטתי לנקוט צעדים שכנגד. וכבר ביוני, שמחתי מאד למצוא בסופר 'רצפז פלוס' בדמות מטליות לחות לרצפה. ומיד אימצתי. (אם כי בסופו של דבר הסתייגתי. ממש לא מומלץ. אבל בזמנו,…)

…חשבתי שדי לי בזה. אם כי, כמובן, טעיתי.
באחד הלילות, למרות שממש באותו בוקר שטפתי ב'פלוס', נכנס הביתה הג'וק הראשון של הקיץ. לאחר שבריר-שנייה של הלם מוחלט, זינקתי אל המטבח להביא את ה'רייד' הנאמן.

אבל רק רגע. כי יש לי מספר מילים להכביר על ה'רייד'. ברגע שזה יצא אל השוק ניסיתי אותו. וגיליתי ש-א) הריח של המוצר הזה מעט נסבל יותר מהשאר; ו-ב) כהבטחתם – למרות שלא ריססתי בו משטחים כפי שהמליצו, רק את הג'וקים עצמם שהעזו להיכנס לפה, עדיין – בדרך כלל זה עבד. חיסלתי ג'וק כל חצי שנה. כלומר – עד לקיץ האחרון. בגלל המכה שהזכרתי לעיל…

בכל מקרה, באותו לילה זינקתי אל המטבח להביא את ה'רייד' הנאמן. עד שחזרתי – הג'וק נעלם. התיישבתי במתח, פניקה, היסטריה ולחץ, שלחתי מבטים לכל עבר, הקשבתי לכל רחש. לא יכולתי להירגע. ממש כמו זקיף על המשמר. לאן הג'וק נעלם?

אמנם שאלתי את עצמי – באם לסגור את דלת המרפסת (אותה השארתי פתוחה, סומכת על ה'פלוס', בשאיפה למעט יותר אוויר לנשימה). ועניתי לי כי הג'וק כבר נכנס, אם כך מה הטעם לסגור עכשיו?

לפתע שמעתי רחשים מהמרפסת. בו זמנית: גם הסקתי כי ה'פלוס' כנראה עבד וכי הג'וק ניסה למצוא את דרכו חזרה החוצה (ואיחלתי לו הצלחה); וגם זינקתי לסגור את דלת המרפסת. אך עדיין לא יכולתי להירגע. ובדיעבד מסתבר שבצדק. היות והג'וק החצוף לא הצליח לצאת, וחזר אל החדר מתחת לדלת (ולמה זה מחריד יותר – אין לי מושג. אבל אכן – מחריד יותר מאשר דרך הדלת פתוחה).
בתמורה למאמציו הג'וק הזה זכה למנה נכבדת מה'רייד' הנאמן. משזה נגמר, חיכיתי עד הבוקר. עם בוא האור שלפתי את הסנו 'רב קוטל'.

בשנה שעברה, עם המכה הלא כתובה, בסופו של דבר התקשרתי אל המוקד העירוני לבדוק באם יוכלו לעזור. והתברר כי אכן, אפשר לבקש מהם הדברה (מבחוץ). תוך כדי שיחה עם הבחורה המאד נחמדה במוקד, סיפרה לי על מוצר חדש, ששמעה כי ממש עובד. לבסוף החלטתי כי כנראה שהתכוונה אל ה'רב-קוטל'. ומאז יש לי גם את זה בבית, אם כי אני לא משתמשת בו לחיסול אלו שמצליחים להיכנס. לזה יש לי את ה'רייד'.

אך אם לחזור אל אותו בוקר, שלפתי את ה'רב קוטל' ועברתי וריססתי כל חור וחריץ שידעתי שיש בדירה. כולל פס על רצפת המרפסת לרוחב הדלת. וחשבתי שפטרתי את הבעיה.

אבל… כעבור בערך בדיוק (באמת, כמעט בול) עשרים וארבע שעות, שוב דלת המרפסת פתוחה והנה, למרות שכבר החלה לזרוח השמש, ג'וק שני נכנס אל החדר, כמעט בדיוק-בול באותו מסלול של הג'וק הראשון. כאילו לא עשיתי כלום עד כה. ואגב – בכלל לא נראה שהזיז לו הפס על הרצפה! אותו חצה בהצלחה.
כמובן, גם ג'וק זה זכה למנה נדיבה של 'רייד' (ליתר דיוק – שני אלו גרמו לחיסול המיכל מהשנה שעברה). אבל אין לי מושג מה קרה לו. באור היום המלא ניסיתי למצוא את גווייתו ולא הצלחתי… אך, כמובן, שעברתי על הדירה פעם נוספת ומצאתי חריץ חדש, אליו לא הייתי מודעת. וגם אותו ריססתי ב'רב-קוטל' (אם כי הפסקתי עם הפס על הרצפה).

בחלוף כשלושה שבועות, קמתי באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים. ואפופת שינה כפי שהייתי, עדיין הצלחתי לקלוט כי לא נכנסתי לשם לבד…
עד היום אני לא לגמרי מסוגלת להבין איך הצלחתי לדאוג תחילה לעניינים, די בשקט-שלווה-ונחת (כנראה עדיין כחולמת) ואיך, לכשסיימתי, ניגשתי (עדיין בשקט-שלווה-ונחת) אל ה'רייד' (החדש), הממתין ב'היכון' על הרצפה, באמצע חדר השינה. לקחתי אותו, חזרתי אל המקום האחרון בו ראיתי את הג'וק והתזתי קצרות לכיוונו הכללי המשוער. פעמיים.
לחזור לישון אמנם לא הצלחתי באותו לילה. אם כי לשמחתי (למרות הגועל) עם אור הבוקר אכן מצאתי את הגווייה. ופיניתי.

אבל אני מהססת לקרוא לו 'הג'וק השלישי'. יש לי הרגשה, מאד לא נוחה, שאי-אילו מהם לא מתים מה'רייד' אלא שוקעים בתרדמת, וחוזרים לחיים לאחר זמן-מה. ולתחושתי (המאד-לא-נוחה) השני, אותו לא מצאתי כדי לסלק, היה גם השלישי (כי מי שמע על שתי התזות קצרות לכיוונו הכללי שהצליחו לחסל? והרי זה אומר כי חייב היה להיות מת-למחצה מלכתחילה, לא?).

והנה, הגיע לילה נוסף בו שמעתי לפתע רחשים משונים. מאד בלתי צפויים. ממש בדיוק ברגע בו לקחתי את ה'רייד' ליד, ב'היכון', צץ הג'וק. וגם אותו מצאתי לאור היום על הגב. אבל למודת ניסיון, ריססתי אותו שוב. והחצוף אכן התגלה כעדיין בחיים (בערך). כך שאולי באמת הללו שוקעים בתרדמת בלבד.
ולא רק זה אלא אף עברו אבולוציה ולמדו איך להתהפך חזרה (וזה הכי מפחיד. בכל מקום שקראתי עליהם תמיד נכתב כי אין להם את היכולת הזו!).

אבל בין אם היו אלו שלושה או ארבעה, הללו עזרו לי לגלות את המתכון:

שטיפה ב'רצפז פלוס' (בהסתייגות! ראו את הנ.ב. להלן), קטילה ב'רייד' (כפי שעשיתי), וחידוש ריסוס ה'רב-קוטל' את כל החורים/חריצים פנימה/החוצה אל/ומ-הדירה, לאחר כל ניקיון שבועי.
זה השילוש החדש.

וזהו. הגשתי לשירות הציבור.
L

נ.ב. ראשון: ההסתייגות – המטליות הלחות של ה'פלוס' פחות מוצלחות מהנוזל שאני זוכרת. הנוזל אכן ניקה בלי בעיות ואף דחה ג'וקים, כפי שכבר ציינתי. המטליות לא טובות, מותירות מעיין דבק כלשהו אחריהן. כך שאני ממליצה רק על הנוזל, לא המטליות. זה ממש הרס לי את המטאטא! אבל במעט מזל מצאתי מטאטא פרה (משוגע למדי) במבצע אצל רמי לוי…

נ.ב. שני: יתכן ועוזר לעניין להשאיר את הגווייה האחרונה במקומה. עדיין לא פיניתי את הג'וק האחרון. אין לי מושג אם זה באמת עוזר, אך בכל מקרה – עובדה, שהשארתי אותו במקומו.
יתכן ועוד עוזר גם להשאיר את הרייד על הרצפה ליד הדלת, עם הפיה כלפי חוץ.

וזהו. עכשיו סיימתי באמת.
יום טוב.

אבל, נ.ב. שלישי: המאורעות לעיל התרחשו בסוף-יולי-תחילת-אוגוסט. מאז לא ראיתי עוד ג'וק. אולם במחשבה השמונת'אלפים, עלה בדעתי כי יתכן ומי מהשכנים גילה, כמוני, שאפשר להזמין הדברה מהעירייה…