רגעים מיוחדים

מגן דוד

1 את ה-'מגן-דוד' שלי נתנו לי דודים שלי, בזמן כלשהו בהיותי ילדה. אני כבר לא זוכרת מתי. אם כמתנת לידה או בת-מצווה (סתם חגיגת יום-הולדת בבית בו גדלתי). הייתה לו גם שרשרת (שנקרעה ואבדה מזמן).
במבט לאחור – מתנה מוזרה-משהו, היות וגדלתי בבית חילוני לחלוטין ואני-עצמי אתאיסטית מגיל שמונה וחצי. אם כי יתכן שהדודים שלי לא ידעו דבר וחצי דבר בקשר עם אמונתי הפנימית.
ובכל מקרה, התכשיט עצמו נותר די זנוח במשך שנים.

2 בשנת 2003 יצא לאור ספרו של דן בראון – צופן דה ווינצ'י. הכותב העיד על עצמו כי תיחקר לעומק את הרקע וההיסטוריה, סביבם יצר את עלילת המתח הפיקטיבית של סיפורו (ואף מצאתי אי-אילו סימוכין לטענתו זו, במגוון של מקורות אחרים, גם כאלו שיכולים להיחשב מוזרים). אגב – לא צפיתי בסרט על פי הספר. אם כי הספר עצמו די מדהים ממספר בחינות.
כמו למשל טענתו כי אי-אז, בבית המקדש בירושלים, כיהנו גם כוהנות, ש-כל תפקידן היה מפגש מיני עם גברים שהגיעו אליהן. מנהג שנפסק, לטענתו, בהשפעת רומא הפגנית-נוצרית בעת התהוות הקתוליות.
נשמע לא אמין. אבל כפי שהכותב מציג את הדברים – יכול להיות שהצדק איתו.
(אגב נוסף – הספר מומלץ לקריאה באנגלית גם עם הצורך בספרי עזר, לא בתרגומו המזעזע לעברית, אשר פסח עם פסקאות שלמות).

עוד טוען דן בראון בספרו זה כי מגן דוד מהווה סמל פגני עתיק יותר, אותו אימץ מלך ישראל וחקק על המגן שלו. (מצטערת, אני לא זוכרת כרגע את פרטי הפרטים ואין לי כוונה לקרוא את הספר מחדש בכדי לברר אותם. ובוודאי שאני זוכרת עוד פחות מזה את לימודי התנ"ך בביה"ס).

הסמל מורכב, למעשה וכידוע, משני משולשים. אחד מהם – זה שקודקודו מצביע מעלה, מהווה סמל כשלעצמו, ומסמל את כל מה שגברי (הגרסה המוכרת יותר של הסמל בין המומחים לדבר נראית כחץ כלפי מעלה ללא האנך). השני – זה שקודקודו מצביע מטה, מהווה את סמל כל מה שנשי (כנ"ל – חץ כלפי מטה ללא האנך).
והמגן עצמו, המשלב את שני הסמלים הללו, מסמל את האיחוד בין כל מה שגברי לכל מה שנשי. ובהקשר הזה – לא לגמרי איחוד מיני, כמו רעיוני. מעין יין-יאנג. איזון טבעי המושג רק על-ידי הערכה שווה של הגברי והנשי בעיניי החברה האנושית.

מאז שקראתי את הספר, הדרך בה אני רואה את מגן-דוד השתנתה. יופיו הועצם בעיניי. כסמל – יש בו שלמות סימטרית התומכת ברעיון האיזון.
ואין לי שום בעיה גם לענוד אותו מדי פעם, תלוי במצב הרוח.

3 בתחילת השבוע, עשרות אלפים הפגינו, בכותרת – די לאנטישמיות. צעדו בניו-יורק, והתאספו לעצרות בפריז וירושלים. גם זה די מדהים.
אמנם היו מי שקראו לפעילות ממשל. אבל פעילות מתחילה במוּדעוּת, ובדיוק זה מה שמעודדות צעדות ועצרות.
במקביל, יוזמה אחרת קוראת ליהודים לענוד סמלים יהודיים, להצטלם בציבור ולהעלות לרשתות החברתיות.

אני לא נמצאת באף רשת חברתית. אני גם לא מצלמת את עצמי. אני כן רואה את עצמי כשייכת לעם וללאום היהודי, על אף האתאיסטיות שלי. ובהחלט, אני לגמרי ישראלית, מבטן ומלידה.
לכן, ומבלי להפיץ את הפוסט הזה ברבים, החלטתי להביע את תמיכתי ברעיון – די לכל שנאה, ובכלל זה השנאה אל יהודים וישראליים, בפרסום מגן הדוד שלי.
אותו, אגב, ובהשראת הסעיף השני, אני רואה עוד יותר כמיוחד, בגלל ההשתלבות של המשולשים זה בזה.
L

רגעים מיוחדים

רגעי חיים ישראליים

פעם, מזמן, בבלוג הראשון שלי, נהגתי להעלות אליו רגעי מילים. בבלוג הנוכחי שלי, המכוון בחלקו אל אזרחי העולם הגדול, התבטאה התנגדות מסוימת לפוסטים הלא מתורגמים שלי. לכן אני משתדלת להמעיט בהם.

מה שאומר כי חסרה לי האפשרות להתייחס אל שפת-עבר. ומדי פעם עולה בי הצורך להתייחס אליה.

אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לפתוח בלוג נוסף, בו אכתוב רק בעברית, אם כי יתכן שלא רק על העברית. אולי אפילו על ארצנו הקטנטונת.
אך בתור התחלה – זו בדיוק הכוונה שלי ומטרת הבלוג החדש: להתייחס אל העברית בעיקר.

אצהיר מראש – אני לא בלשנית (!). בהחלט יש כאלו המכירים את העברית טוב ממני (בהרבה!). אך יש גם אחרים, המכירים אותה טוב פחות.

אני לא מצפה לריבוי פוסטים ו/או קוראים, היות ואני לא חברה ברשת חברתית כלשהי ואין לי שום כוונה להצטרף אל אף אחת מהללו. אבל באופן אנוכי למדי, אני מרגישה צורך כזה, היות ולצערי הרב, נדמה לי כי העברית זקוקה להחייאה מחדש.
למול שלל התבטאויות בכל מקום, המשכיחות את השפה האמיתית, ההופכות את העברית המדוברת למלאכותית-מה, בשנה-שנתיים האחרונות אני מנסה להזכיר לעצמי את העברית שלימדו אותי (לא באופן מקצועי, עליי לציין, היות והמורה ללשון בביה"ס התיכון שלי הייתה מורה איומה ונוראה, יהירה ומלאה כל כך בעצמה, עד כי לתלמידים ולשפה לא היו מקומות ממשיים בחייה).

ובכל מובן ואופן אני מזמינה בזאת את כל מי שרוצה להיזכר בעברית, ו/או להזכיר אותה – בואו נשב יחד ונשחק במילים, ניזכר ונזכיר, ובזה נכיר את שפתנו המורכבת מחדש. ואני מאחלת ומייחלת הצלחה לכולנו.
L

נ.ב., כל מי שמגיע לכאן, מוזמן לבקר גם בבלוג הראשי שלי – רגעי חיים.