רגעי דעה

ספורט? אני?! לא, תודה (בדרך-כלל)

ובכן, כבר בשנות בית הספר (בעיקר התיכון) פיתחתי התנגדות לכל התעמלות. כלומר – התחמקות מכל תרגיל, ובמיוחד ריצה. בכל דרך. כולל זיוף והמצאה (ו'הברזה').
ועדיין, איכשהו, שתי נערות (מטופשות למדי, כהרגלן של נערות ממוצעות בגילן; ושקרניות, לדעתי) הצליחו לעניין אותי, לתקופה קצרצרה, במכבי ת"א-כדורסל, של מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי (תל-אביב, כמובן! שהרי עיניה של כל בת-עיר-דרומית נשואות לשם, אל ה'ניו-יורק' של ישראל!).

אם כי, כדורגל? מעולם לא הבנתי מה העניין. למרות שבין לבין היו אי-אילו גדולי שם (אך ורק מחו"ל), שמשכו את עיני הנשית הצעירה. מהיותם גברים נאים/נראים מעניינים (כלומר – בלונדיניים בעיקר), ממש לא בגלל הכדורגל. וכמובן מאליו, שאיש מהם לא הצליח להתחרות בביורן בורג!
אך עוד מובן מאליו גם שהספקתי להתבגר מאז.

אם כך, על מה ולמה לפתע-פתאום, ככה סתם באמצע היום, אני מוצאת את עצמי (גם) בין עמודי הספורט של העיתון?
הו. יכול לבוא מי ולטעון כי בכל אדם סקרן יכולה להתקיים גם הנטייה לרכילות. ואפשר לסלוח לו בקלות (השמועה גורסת כי אי-שם, בחוץ, יש שפע אנשים פשוטי מחשבה ושטחיים כאלו. ואני מניחה כי יכול להיות ממש בשמועה הזו. אבל במקביל, ברור לי מעל ומעבר לכל ספק אפשרי, כי איש מאלו לא קורא בבלוגים שלי).

האמת, למעשה, פשוטה מאד. הכדורגלנים ונערות התיכון. ליתר דיוק – לא ממש מעניין אותי במי מדובר (שהרי, מן הסתם, שמות הגברים לא יאמרו לי דבר). מה שמעניין אותי תמיד זה הטבע האנושי.

ועכשיו ברצינות, למול סיפור כזה דעתי האישית מתמקדת בהוֹרוּת.

1- אם נכון התיאור (תיארו אותם כ'בעלי משפחות' ומישהו אחר אמר 'לא צעירים'), ואם אכן מדובר בגברים נשואים, הורים לילדים…
ובכן, בקושי רב (מבחינתי) אשים בצד הפעם את רעיון הנאמנות לבת הזוג (היות ונדמה כי בדורות שלאחריי, הרעיון הזה די הלך והתמוסס לאיטו).

אבל מה בקשר לעמידה באחריות למול הילדים?
בין אם אדם הופך להורה בהחלטה חופשית מרצונו, ובין אם המצב נכפה עליו, תמיד נדמה היה לי כי מהרגע שקיים הילד הראשון (גם אם היחיד) על ההורה לעמוד באחריות שחלה עליו. ובמילים אחרות – אחריותו של ההורה על הבן-אדם הנמוך וחסר הניסיון הזה, הפרטי-שלו.

ואיך הורה אחראי, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות, לא משאיר את עצמו רכוס במכנסיו – פשוט נשגב מבינתי.
בנוסף, אם יש לי סיבה לרצות לדעת במי מדובר, זו נעוצה ברצון אחר – הרצון לשאול אותו (כל אחד מהם בנפרד): מה היה עושה לגבר שהיה נוהג בבת שלו, כפי שנהג בעצמו בבת של אחר?

2- היכן ההורים של הילדות בנות החמש-עשרה?
נכון. העולם היום שונה לגמרי ולחלוטין מכפי שהיה כשהייתי בת חמש-עשרה בעצמי. ועדיין! נערה בגיל זה לא בשלה לכל מגוון יחסי המין האפשריים.
איפה ההורים שלהן, שיחנכו אותן להיזהר מבני המין השני?

3- ומעבר לכל, טענת עורכי דינם של שני הכדורגלנים, כי 'לא נפל בהתנהגותם רבב' – פשוט מגוחכת. גם מבחינת החוק נדמה לי שיש רבב, בהיות הבנות צעירות מגיל ההסכמה (והחוק הזה לא חוקק לחינם!). אלא גם שנדמה לי עוד כי אי-ידיעה לא פוטרת…

אבל מבחינת המוסר? שימו לב –
אליבא ד'אבן שושן: "רְבַב… 3. (בהשאלה) פגם, מום מוסרי".
למול כל האמור לעיל, לא רק רבב, אלא ביצות שלמות של רפש.
L

רגעי דעה

הרס זה הרס

ראשית, עליי להודות ליאיר ניצני. למרות שברוב המקרים אני לא קוראת את המדור השבועי שלו, הפעם משהו קלט את עיני, וקראתי. וכך התוודעתי (לראשונה) לדיון בנושא החלטת הפסטיגל לתת למישהי אחרת לשיר את 'שיר הפרחה', ללא המילה 'פרחה'.
(הקישורים לעיל – אל מדורו האחרון של מר ניצני, ואל מילות השיר. לא הדיון).

לגמרי במקרה (כי בהחלט, כן – העולם שלנו מלא, עמוּס וגדוּש בצירופי מקרים, לצערם של חולי השליטה) אני קוראת עכשיו את 'מלאכים ושדים' של דן בראון. ממנו אצטט:

הסירוס הגדול, חשב לנגדון.
הייתה זו אחת הטרגדיות הקשות של אומנות הרנסאנס. בשנת 1857 החליט האפיפיור פיוס התשיעי כי הצגת גוף הגבר, כפי שזה במציאות, עלולה לעורר תשוקה בוותיקן. לכן הוסרו, בפטיש ואזמל, אברי המין של כל פסלי הגברים בקריית הוותיקן. כך חיבלו בעבודותיהם של מיכלאנג'לו, בְּראמאנטֶה ובֶּרניני. עלי תאנה מגבס הודבקו לפסלים, כדי לכסות את הנזקים שנגרמו להם. מאות פסלים סורסו. לנגדון תהה לפעמים, בינו לבינו, אם אי שם בעולם ישנו בור גדול, שמכיל את פיני האבן.

לכאורה, סיפור לגמרי הפוך לסיפור הפרחה הנוכחי.
אבל לעניות דעתי, הרס של יצירה, זה בדיוק זה – הרס של יצירה.
ואל בור הפינים של לנגדון/דן בראון הושלכה עכשיו גם מחאת הפרחה.

זה קרה מזמן. הצפייה שלי בסרט 'שלאגר', הופעת הגשש החיוור. אני לא זוכרת כמעט כלום מהסרט עצמו (מלבד ההיעצרות למול תמונה של איינשטיין דווקא, וההספד "אך, יודה'לה יודה'לה, תמיד עם השיער הפרוע").
לעומת הסרט עצמו, אני זוכרת היטב את 'שיר הפרחה'.
מחיטוט שטחי ורדוד ברשת, התרשמתי כי כמוני, כך גם אחרים זוכרים בעיקר רק את השיר הזה.

ומה יש בשיר הזה? מישהי במקום כלשהו הגדירה אותו כסטראוטיפי. נו, כמובן!

כל בן אנוש, שחווה על בשרו דיכוי, השפלה, דחייה, לפעמים מגיע הרגע שלו להגיד – עד כאן! אני X וגאה בזה!
ובמקום ה-X אפשר להציב את האישה בכללותה, שהיוותה פעם רכוש של אביה אותו העביר אל בעלה; את בני האדם כהי העור, שהיוו פעם רכוש/עבדים של בני אדם בהירי עור עשירים; כל מי שנטייתו המינית שימשה אחרים לגנות, לדחות, לזלזל, להעליב, לפגוע.

לכל אלו (ואחרים) אוסיף דמות בדויה – הרמיוני גריינג'ר מספרי הארי פוטר. שהגדירה את זה בדיוק בספר האחרון (המקורי) של הסדרה.
אין לי מושג איך תורגם ה-Mudblood לעברית. כינוי הגנאי הזה מופיע לראשונה בספר השני, להגדיר קוסמים שנולדו להורים נטולי כל יכולת לחולל קסמים.
בספר האחרון הרמיוני מכריזה פתאום – אני Mudblood וגאה בזה!

כמו בני האדם הממשיים, שחוו דיכוי, השפלה וכו', כך גם גריינג'ר, שמעו את עצמם מתוארים בסטראוטיפים. התעלמו ממי שהם באמת. מבפנים. מבן האדם המרגיש.
כך שגם בשיר הפרחה, כמו גם בכל הזדמנות אחרת בה המדוכא קם במחאה, יש העצמה של בדיוק מי שדוכא. וכמובן – השימוש בסטראוטיפים שהותכו בהם בעבר, זו בדיוק המחאה.

אם לקרוא ממש את שיר הפרחה, עם מילותיו המקוריות, יש בו אמירה מפורשת – אתה זה שלא בסדר. אתה מתיימר (אתה מן מילה ארוכה שכזאת). ואילו אני? הפרחה? זכותי להיות מי שאני מבלי להתבייש, מבלי להתנצל, מבלי ליישר איתך קו הזוי שרק אתה רואה.
זכותי להיות מי שאני כפי שאני, ואני לא חייבת לך כלום.
(ואגב, כל הכבוד ליוצרים האשכנזיים שהבינו את המחאה המתבקשת וידעו גם לצחוק לעצמם).

לא מתאים לצריכה של ילדים? מלכתחילה זה לא נועד לילדים. למה בכלל להביא את זה לילדים, ועוד לסרס בדיוק את המחאה שבשיר?
L

רגעי דעה

את זה אני באמת, אבל ממש, לא מבינה

יותר משבוע רועשת הארץ. עד ליועמ"ש זה הגיע ובתום שבוע של דיונים קדחתניים (בזבוז של שעות וימים) יצאו אתמול ההנחיות.

אמנם, ניסיתי להתאפק בעצמי אבל נכשלתי חרוצות. ואני חייבת לשאול:
מאיפה בדיוק הביאו הנשים התועות הללו את החוצפה להתערב במנהגי מגזר שלם? ועוד מגזר לגביו, כפי הנראה, אין להן אף שמץ של מושג אמיתי.

ובית המשפט עוד דן בזה? זה באמת שיא כל השיאים.
האין חוק כבוד האדם וחירותו החוק המוזכר ביותר בכל הזמנים? והנה, הפעם הכשיל את כבוד השופטים.

תקנו אותי אם אני טועה אבל אחד התחומים בהם האדם, כל אדם, חופשי לגמרי, זה תחום האמונה, הלא כן?
והאם לא נאמר כבר פעם, די מזמן, כי 'איש באמונתו יחיה'?
זה מאמין כי האלוהים ברא את האדם. והאחר מאמין כי האדם ברא את האלוהים (אגב, כפי שהחתומה מטה גורסת זה עשורים רבים).
השתיים אמונות, אף אחת מהן לא ניתנת להוכחה מדעית, מדודה, בדוקה. הכל תלוי באמונה של האדם עצמו. וסביב אמונה זו נוצרו, גם כאן – די מזמן, מנהגים והרגלים.

בתל-אביב, למשל, כל מקום בילוי אפשרי כבר קיים (כפי הנראה) ורובם (אם לא כולם) חילוניים-חופשיים. נדמה לי שאף אחד לא כופה על אף אחד אחר צניעות לבוש, למשל. כפי שגם לא מפרידים אף אחד מאף אחד אחר. ואף לא מרימים גבות למול ביקורים בשירותים…
וזה מתאים לתל-אביב.

אירוע יחיד בעפולה, הופעה של זמר חרדי שנועדה למגזר החרדי בלבד, למה שלא יענה לרצון החרדים? למה שלא יתאים להם, ורק להם? הרי לחילונים יש מספיק אירועים המתאימים להם ורק להם…

ובכן, אני ממש לא מסכימה עם הנשים התועות הללו, שלא מייצגות אותי בשום אופן. ובתי המשפט למיניהם כלל לא צריכים לדון בהפרה כל כך גסה של כבוד האדם וחירותו הדתית. והיועמ"ש לא צריך לבזבז את זמנו ומשכורתו על עניין כל כך ברור.
L

רגעי דעה

כן. זה מזעזע.

כאישה תמידית וכילדה לשעבר, אני עוקבת אחרי מה שמפורסם בקשר למקרה אונס בת השבע בצער וכאב. בהלם. בהחלט כן – זה מזעזע. ובהחלט כן – ראוי לעונש חמור.
אבל התפלאתי למול קולו של מישהו בשבוע שעבר (חובש כיפה), שהצטער על כי אי אפשר לגזור על האשם עונש מוות, לו לא מצאתי תיעוד רשתי.
ורק אתמול פטפטתי עם מכרה מזדמנת (שומרת כשרות), שהחרתה החזיקה אחריו. צריך להרוג אותו, קבעה בצימאון דם מוזר-מה.

מאז ומתמיד ראיתי את החיים בתור הערך העליון. נדמה לי ששמעתי (קראתי? הסקתי בין השורות?) שהרעיון הזה נתפס כ'יהודי'.
כאתאיסטית מילדוּת – הופתעתי. כאדם שאוהב לחשוב – הבנתי (בסופה של מחשבה), ש-אל לי להיות מופתעת ממשהו כל כך הגיוני:
היהדות הרי הייתה הדת המונותאיסטית הראשונה בעולם. ככזו, לבטח הייתה הראשונה לזהות את היות החיים הערך העליון, ולאמץ את הרעיון לעצמה.

ולמה לא? החיים הינם, וצריכים להיות (!), הערך העליון בעיני כל בן-אנוש מוסרי. והיהדות הנחילה מוסר זה לעולם כולו (אחת הדיברות – 'לא תרצח'. יהיו הפרשנויות אשר יהיו, זה הרעיון, לדעתי, העומד ביסוד כל מוסר מערבי).

ועדיין, בהתייחס אל החיים, חייבים גם להתייחס אל המוות, המהווה חלק בלתי נפרד מהחיים. ומוות זה משהו מורכב ומסועף.
גם אם אני חושבת, יודעת, ומאמינה, שהחיים מהווים זכות מולדת של כל בן-אנוש, אשר נמצא בחיים, ולאף בן-אנוש אחר אין אף זכות לקטול חיים, עדיין יכולים (ואולי גם כאן – צריכים להיות) סייגים.
על כן אציב את הסייגים העיקריים עליהם אני מסוגלת לחשוב.

הגנה עצמית.
נדמה לי שבמשך 'צוק איתן', רשת טלוויזיה ערבית כלשהי הביאה לשידור מומחה עולמי לחוק הבינלאומי וניסתה לגרום לו לומר דברים בגנות ישראל. המומחה התעקש וחזר ואמר את מה שהחוק הבינלאומי מתיר – הגנה עצמית.
יותר מזה – אני זוכרת אותו אומר מפורשות כי אם מישהו מתקרב אליך בסכין שלופה, למשל, מונפת, מוכנה לנעיצה בגופך, מותר לך לעשות ככל העולה על דעתך כדי להגן על עצמך וחייך (כמו גם חיי אחרים בסביבתך המיידית).
אם תוקף נהרג בגלל שהקורבן המיועד הגן על עצמו, לא נראה לי שיש בכלל מקום לדון את הקורבן המיועד לעונש על קטילת חיים.

מלחמה.
עוד נושא מורכב כשלעצמו. אבל מלחמות ישראל, לכל הפחות – ברובן, היוו, למעשה, הגנה עצמית. תקפו אותנו. הגנו על עצמנו. כך ש-את עניין המלחמה במחוזותינו כבר כיסיתי בפסקה הקודמת (שלא להוסיף את מה שכבר כתבתי בבלוגי הראשי להגנת צה"לנו).

אני מסוגלת לחשוב על עוד סייגים, אם כי מורכבים מכדי להיכנס אליהם לעומק כאן ועכשיו (כמו תסמונת האישה המוכה, הזוכה ליחס חסר כל הוגנות והגינות במדינתנו), ולהסתכן באובדן מהות הפוסט עצמו (גם ככה כבר נסחפתי אל הארכנות, ועוד המקלדת נטויה, עימך הסליחה).

כאזרחית מדינת ישראל, המהווה בפועל בית לאומי לעם היהודי (בלי שום קשר לניסיון לעגן מציאות זו בחוק ולכל המתנגדים לזה), תמיד חשבתי שמשפט אייכמן, גזר הדין והוצאתו אל הפועל, היו נכונים וצודקים (בכל-זאת הרי זה היה אחד האחראים הראשיים לרצח שישה מיליונים משלנו ועוד מיליונים רבים אחרים. ובמילים אחרות – ארכי-פושע).
במקביל, תמיד חשבתי שטוב מאד שזה היה רק (!) אייכמן.
היה טוב יותר לו נתפסו, נשפטו ונענשו גם היטלר ומנגלה. אבל זה לא קרה.
אם כי פושעים נאצים שונים מאד מכל פושע אחר…

וזה המקום לחזור אל הפושעים הנוכחיים. כן – אונס של ילדה בת שבע, ועוד ילדה כל כך מוגנת, נורא ומזעזע. וכן – ראוי לעונש חמור.
אפשר לטעון כי מבחינה נפשית, הפושעים הללו רצחו את נפש הילדה באכזריות יוצאת דופן. אני מאד מקווה כי הילדה תחלים ותצליח בעתידה לחיות חיים מלאים ובריאים. אבל לצערי, העמוק ביותר, אני לא יכולה לדמיין לעצמי את התקווה שלי מתממשת במלואה. לא לאחר פגיעה כל כך חמורה.

אבל עונש מוות? זה נוגד את היהדות ולא צריך לעלות כלל על הדעת במדינה היהודית היחידה בעולם.
את הפושעים הללו הייתי דנה לצינוק לשארית חייהם, בתזונה ראויה אמנם וגישה חופשית לשירותים ומקלחת, אך בחסך חושי. בנידוי מוחלט מכל חברה אנושית, גם זו המוקרנת על מסך טלוויזיה, או המתקשרת בטלפון, או המובעת בספר/עיתון ו/או כל כתב אחר.
ללא כל הסחת דעת, מלבד המחשבות על מה שעשו.
מהר מאד כל רגש, אותו פושע כזה יכול לפרש כחיובי, יאבד ממשמעותו יחד עם כל מה שהעבריין איבד בצינוק.
רק עונש כזה יכול להרתיע אחרים מלממש פנטזיות כל כך פוגעניות ושליליות.

עונש מוות?
מעבר לכל מה שיש לי נגדו כמפורט לעיל, הרי רק הספק האפשרי (וספק כזה תמיד יכול להתקיים, למול כל הוכחות, במיוחד במקרה הנוכחי, בו ההוכחות חסרות) כי יתכן ונפלה כאן טעות בזיהוי, צריך למנוע ממדינה דמוקרטית מתוקנת וחוקית לנקוט בצעד בלתי הפיך כגון זה.
תמיד אפשר לשחרר לחופשי ו/או לפצות את מי שהואשם על לא עוול בכפו, את מי שהוכחה חפותו. ו/או לחלופין – נמצא האשם האמיתי והוּכחה אשמתו של זה מעל ומעבר לכל ספק אפשרי.
אבל אף פעם אי אפשר להחזיר אדם מת לחיים.
L

רגעי דעה

גסות רוח

רק עם עיתוני האתמול ראיתי, קראתי והבנתי במה בעצם מדובר. וזו פשוט גסות רוח.
כך בדיוק הייתי מגדירה את ההתבטאות של ה-אקס-שופט הזה, הכלל לא מכובד, משאינו מסוגל לכבד.

אני-עצמי כמעט לא ידועה כלל. ועדיין, ברחוב יום-יומי סתמי לחלוטין, גם אליי ניגש סבא מכריס כלשהו (באחד הבקרים) והעיר הערות. כשהבנתי מה כוונתו, נדהמתי.
לא כל כך ממה שאמר, אלא מעצם העובדה שהרגיש חופשי לשתף אותי בדעתו.
זר מוחלט לי התפרץ לפתע אל חיי מבלי שהוזמן, וחיווה דעה מבלי שהתבקש. ועוד על מה שלגמרי לא מעניינו.

הייתי אומרת לאקס-שופט הזה את מה שאמרתי לאותו סבא:

כל אחד ואחת זכאים, מבטן ומלידה, ללבוש בדיוק את הבגדים שמתחשק להם, על צבעיהם, כפי יכולתם, טעמם האישי ורצונם להתבטא דרכם.
לא נראה לך? אל תסתכל.

וכי מה, האם אין לי-עצמי מה להעיר (לשלילה) על אופנת היום בכללותה? וודאי שכן (ואפילו במיוחד על האופנה הגברית). אבל בדיוק למקרים כאלה צרפו את המילים 'דעה פרטית' יחד.
דעות יכולות להיות לכל אחד, וכבר עמדתי על הזכות להביע דעה ערכית. ויש מה לומר גם בזכות חופש המחשבה.
אבל בהחלט יש פה מקום לשיקול דעת.

האדם המחונך לכבד את הזולת באמת, לא כמס שפתיים, יודע לשמור דעות פרטיות מסוימות לעצמו.

אבל ההתייחסות לאברי גוף כאלו ואחרים אינה רק בוטה, כי אם על סף האלימות המילולית, ולא ראויה להבעה. בוודאי שלא הבעה פומבית, יחסית.
חוץ מזה, נדמה לי ברור לכל עין (אפילו הבלתי מזוינת) שלא איבר המחשבה שלט באקס הבלתי מכובד הזה, כי אם איבר אחר…

ואוסיף עוד את זה: בשנת 1988 יצא אל המסכים סרט מזעזע, המבוסס על מקרה אמיתי, שלימד את העולם לקח. כל אישה זכאית (גם כאן – מבטן ומלידה) ללבוש כל מה שברצונה. שום בגד (ושום דבר אחר, אף לא התנהגות פרובוקטיבית) לא הופך אותה מותרת.
לא למילים ולא למעשים.
האישה בכללותה אינה הפקר. שווה לחזור על זה – לא למילים, כמו גם לא למעשים. נקודה.
L