רגעי קורונה

זה סגר?

נדמה לי שאנחנו אמורים להיות בסגר. כולנו. עד ה-14 לאוקטובר 2020 (אם לא ה-18).
במסגרתו, אנו לא אמורים להתרחק יותר מקילומטר מהבית; אנו לא אמורים להיכנס אל בית/דירה לא שלנו, כלומר – לא לארח ולא להתארח; אנו לא אמורים להתקהל בשום מקום; מותר לעבוד בתנאים מסוימים בלבד; ורק לחנויות חיוניות מותר למכור.
כמובן – המסיכה עדיין חובה.

ועדיין, אלו לא רק נשיא, רה"מ, ח"כים ושרים.
יש לי שכנים שבסגר הראשון ישבו בבית ובשני יוצאים לעבודה, אפילו לא כמו ביום חול-מועד אלא כביום חול רגיל.
לאורך כל שעות היום (והלילה!) אני שומעת תנועת כלי רכב – מכוניות, משאיות ואופנועים מכל עבר (לאן יש להם לנסוע?).
אנשים ברחוב עדיין מחזיקים את המסיכה ביד (ומתחשק לי לצעוק להם – זה לא יעיל!).
בגינה הציבורית מאחורי הבניין רועשים קולות צעירים בלילות.

אבל הנה עוד סיפור-אמת (אם כי בעילום שמות).

מישהו, בסביבות שנות השישים לחייו, הגיע לביקור בישראל, היות ורצה להתחמק מהקורונה בניו-יורק (!), ארה"ב. הרי בזמן קורונה בניו-יורק – הכל סגור, אין עבודה, אין בלויים ואין מה לעשות.

נחת הגבר בארץ (בסוף אוגוסט) ונכנס לבידוד למשך שבועיים, נבדק והוכרז בריא (כפי הנראה) ומיד מיהר, עם זוגתו הישראלית (בערך בגילו), לבקר את אביו.
אב זה עבר תשעים שנות חיים. זוגתו עברה שמונים. שניהם לא בקו הבריאות, עד כדי כך שביטוח לאומי אישר לשניהם מטפלים (למי שלא יודע – זה תהליך ארוך ומורכב מול ביטוח לאומי, שנוטה יותר לסרב מאשר לאשר).

הביקור השני של הזוג הצעיר יותר אצל המבוגר יותר התרחש יום לפני ערב ראש השנה, לארוחה משפחתית… (?!?) בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שהוכרז על סגר בערב ראש השנה כדי להימנע מארוחות כאלו בדיוק.

אין לי מושג מתי האמריקאי הפנים את עובדת הסגר, ויחד עם זה – המגבלה של קילומטר, והחזיר את המכונית השכורה.

את המגבלה של איסור ביקור בדירת אחרים כנראה שלא הפנים. היות ועכשיו כבר מתקרב מועד חזרתו אל ארה"ב (טיסתו נקבעה ל-14 לאוקטובר…). ומסתבר כי יצר קשר עם פיקוד העורף. אין לי מושג מה אמר להם, אבל אלו אישרו לו (למיטב הבנתי) ביקור נוסף אצל אביו, בטרם טיסתו לארה"ב.

האמריקאי מתגורר במרכז הארץ. האב – בעיר דרומית יותר, במרחק של כארבעים וחמש דקות נסיעה במהירות חוקית בלי פקקים (מהחנייה במרכז אל החנייה בדרום).
נדמה לי, אם אני לא טועה, שזה הרבה יותר מקילומטר בודד…
ונדמה לי גם שזה ביקור בדירת אחרים…

הבן לא רק נסע אל אביו וזוגתו, אלא גם נשאר לישון בלילה. למחרת נסע הביתה וחזר למחרת, ולמחרת תוכננה אפילו ארוחה משותפת נוספת, עם זוגתו.

נשאלות פה השאלות – האם הסגר לא חל על כולם? ללא יוצא מהכלל? ולמה גבר זה יוצא מהכלל? ועוד מורשה לסכן בדיוק את מי שנמצאים בקבוצת הסיכון המסוכנת ביותר? ועוד באישור פיקוד העורף?
ובכלל – למה אנשים ממשיכים לסכן ולהסתכן?
L

רגעי קורונה

שֶׁבֶת-רֵעִים?

כאשר העליתי את בית העץ, גם המבנה הזה כבר ניצב על משטח חולי לא רחוק. (אגב, בית העץ נמצא על המדשאה מימין בתמונה להלן, מעבר לשבילים).

רק בחודש שעבר פרסו את ה'מרבדשא' למרגלותיו.

ואני שואלת (שוב) – בימי קורונה? באמת? זה הזמן? הרי לא צריך למדוד בפועל כדי לראות בבירור שאין שם שני מטרים…
L

רגעי קורונה

בית העץ

בבלוג הראשי שלי כבר הצגתי את הגינה הזו, כאשר רק נפתחה מחדש באפריל 2019.

והנה, לפתע-פתאום, וברעש גדול צץ משטח בטון באמצע אחת המדשאות.

9/7

וכמובן, לאחר שדאגו למשטח חלק (כמעט), ברעש עוד יותר גדול, בצעו בו.

15/7

ומה שהוקם בסופו של דבר זה בית העץ דלעיל.

ומה שלא ברור לי כלל, זה – האם כבר מותר לילדים לשחק בכלל? בעיצומו של הגל השני?
L

רגעי קורונה

התנהגות אנושית

(או, הקורונה כבר כאן. ועכשיו… מתרגלים אל המצב)

אתמול עמדתי בתור במרכול. כמובן, מסיכה כיסתה את אפי ופי, האלכו-ג'ל ב'היכון' בכליי. שמרתי מרחק בהתאם לכללים, אשר למיטב הבנתי – עדיין תקפים.
לפתע צצה סבתא כלשהי, מסיכת פניה משתלשלת מתחת לסנטרה. זו כבר הניחה מראש מוצר כזה או אחר על מסוע הקופּה, עכשיו הוסיפה מוצר נוסף. ובזאת, ללא אף מילה, הכריזה כי היא בתור לפניי.
בסדר. התרחקתי.

בסִפְרוּת, עוד מזמנה של ג'יין אוסטן (ויתכן כי גם לפניה), קיים המושג – לחישה נישאת, קנונייתית. בבסיס הלחישה הנישאת (הלא הומוריסטית) עומד רעיון העמדת הפנים של עידון תרבותי (האמירה נלחשת, כביכול, כפי שמחייב העידון המנומס והמתחשב בזולת) בצירוף היעדר החינוך המעמיק והערכי המתאים, או ה'תוכן'.
(למעשה, זו הבעה של – 'אני ממש רוצה שדבריי יישמעו בקול רם, גם אם ברקע הדברים אני יודע שזה לא מנומס/מתחשב, כי אני רוצה לבקר/להעליב את האחר, שחושב אחרת ממני. ולכן, בעיניי, לגמרי טועה! על כן עליי להוכיח אותו/ה').

היות ולא מהרגלי להקשיב לשיחות זרים, לא ממש קלטתי את הלחישה הנישאת.
בדיעבד הבנתי שזה ממש לא מצא חן בעיניי הסבתא. אשר, כפי הנראה, חזרה על דבריה בקול רם יותר. כזה, אשר הצליח למשוך את תשומת ליבי.

ועיקרי דברי הסבתא – רופא כזה או אחר (בבני-ברק, מכל המקומות שבעולם, המקום השני בארצנו מבחינת מספר המתים מהמחלה), אמר שהמחלה הזו קלה יותר משפעת. ובמקביל, בוטלה מגבלת מאה המטרים (בנימה המעצבנת-משהו של 1 ועוד 1 = 2). וכדאי שהסובבים אותה יצפו יותר בטלוויזיה, הוסיפה.
מסקנתה – הממשלה החדירה פחד והיסטריה באנשים. ולראייה – התרחקתי ממנה. בפחד.
התעלמתי.
והסבתא המשיכה להתלהם עוד ועוד באוזני הקופאית.

הקונה לפניה, תוך כדי אריזת קניותיה, ניסתה להסביר לסבתא שביטול גזירת מאה המטרים משמעה – עכשיו אפשר ללכת לאן שרוצים, בלי קשר לשאר הכללים, אשר נותרו בעינם.
אבל-ברם-אולם, כלל לא הצליחה להזיז לסבתא, אשר בשלב מסוים ממש פנתה אליי והכריזה בהתרסה – אני יותר בריאה ממך!
המשכתי להתעלם.

את הסבתא הזו ממש לא מעניין שעשרות אלפי בני-אדם מתו מהמחלה באיטליה, ספרד ואנגליה. שעשרות אלפים נוספים מתו מהמחלה הזו בארה"ב. ושיכול מאד להיות שהצעדים שננקטו בישראל הביאו לרמת תחלואה ותמותה נמוכות, יחסית. ועדיין – מעל מאתיים בני אדם מתו פה מהמחלה ה'קלה משפעת' הזו.
כל זה ממש לא חשוב לסבתא. העיקר זה שהממשלה אשמה בכל.
ובמיוחד – בעלבון האישי האנוכי שלה, מהתרחקות האנשים ממנה.

זוג צעיר התייצב אחריי בתור. כמוהם כמוני – עוטי מסיכה ושומרי מרחק. כלומר – קרקע פורייה לסבתא להמשיך לקטר על הפחד וההיסטריה, התוצר הממשלתי, הגורמים לאנשים להתרחק.
'מה אכפת לך איפה עומדים אנשים?' שאל אותה הגבר, בהתרסה משלו. ומובן מאליו – לא זכה לשום תשובה. הרי את הסבתא הזו דבר לא עניין, מלבד הרצון להביע את דעתה ועלבונה האישיים.

במשך כל הזמן הזה שתקתי.
זכותה של הסבתא להיעלב, גם אם לא קיים שום רצון להעליב. זכותה של הסבתא להיות בּוּרה ולא לדעת כי הריחוק החברתי והמסיכה נועדו להגן גם עליה, כמו גם על כל מי שבסביבתה.
במקביל – גם לי יש זכויות. ובכללן – הזכות לסלוד ממנה.
L

רגעי קורונה

נסתר

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ט').

מה שנסתר במיוחד בימינו, זה ידע ומידע.
כבר במבט חטוף אל ההנחיות במחוזותינו נדמה כי אף אחד לא יודע כלום…

1 ריחוק של שני מטרים זה מזה. מחד – מובן. מאידך – לא כל המדרכות בסביבתי המידית מאפשרות את הריחוק הזה; ולא תמיד אפשר להימנע ממדרכה מסוימת.

2 איסור תנועה למאה מטר למטרת התרעננות. אבל למטרות אחרות? כנראה שמותר. הרי אף אחד מציאותי לא יכול להאמין שאפשר למצוא כספומט/מרכול/עיתון/בית-מרקחת במרחק של מאה מטר זה מזה.

המרכול הקרוב ביותר אליי, למשל, נמצא כשלוש מאות מטר ממני. וזה מרכול שזה כעשור לא למד עדיין איך להזמין מראש מלאי בכמות מספקת. כך שתמיד יש בו חוסר של משהו, המחייב ללכת אל המרכול הבא (כחמש מאות מטר נוספים) ולפעמים גם אל השלישי – כ-1.2 ק"מ.

3 איסור תנועה למרחק של 500 מטר למטרות ספורט. אבל למטרות אחרות? כנראה שמותר. והרי נאמר מפורשות שכדי להגיע אל חנות שנפתחה אפשר ללכת יותר מזה. או, לפחות, זה מה שנכתב בעיתון בשבוע שעבר.

והנה דוגמא מהמציאות של חיי האישיים:
אחד ממוצרי הצריכה היומית שלי פשוט לא ניתן להשיג בשום מקום בסביבתי המידית. התחליף המקומי עולה יותר מפי שניים. ליתר דיוק כ-217% יותר.
וזה גם לא באמת החישוב הנכון, אלא רק הקרוב ביותר האפשרי, בהתייחס להיעדר כל יכולת לחשב במדויק את כלל המרכיבים. סביר להניח כי החישוב הנכון יתקרב יותר אל 250% או אפילו קרוב ל-300%. ומי, השפוי בדעתו, יהיה מוכן לשלם כל כך הרבה יותר?
אבל-ברם-אולם, כדי להשיג את המוצר עליי ללכת את 1.2 הקילומטרים הנ"ל.

לסיכום (ולדעתי האישית) לא כל כך 'הנחיות/הוראות', אלא 'המלצות'. והמלצה בלבד אי אפשר לאכוף, או להימנע לגמרי מלהפר.
ההנחיה/הוראה היחידה בימינו אותה ניתן לאכוף זו חובת המסיכה בלבד (ומהיום ועד להודעה חדשה – הקנס ינחת ללא אזהרה).

ובינינו? אני יוצאת בכל בוקר (מלבד שבת, חג ועוצר) אל המרחק הקרוב ביותר האפשרי (בהתאם לצורך). אף פעם לא נתקלתי באכיפה משום סוג.
במקביל, בכל יום אני נתקלת באנשים ללא מסיכה כלל, או כזו המשתלשלת מתחת לסנטר (או מהיד), או כזו המכסה רק את הפה ולא את האף (ולראיה, התמונה המדהימה הזו! מי היה מאמין?). מה שגורם לי לחשוב כי לא כל אחד בכלל הבין את ההנחיה… (בלי שום קשר להשכלה).
ועדיין, משרד הבריאות טוען לשקיפות, למרות ביקורת חמורה של רופאים.

מלכתחילה רב היה הנסתר על פני הגלוי וככל שהזמן חולף התחושה הזו רק מתעצמת…
L

רגעי קורונה

ערימות

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ח').

לפני כשלושה שבועות (נדמה לי, אך למעשה – איבדתי את מניין הזמן), ראיתי שלט על דלת אחד המרכולים – אין להחזיר בקבוקים בהיעדר איסוף (או משהו כזה). בפעם הבאה באותו יום, שהגעתי אל קרבת המרכול הקרוב אליי, נכנסתי לשאול. ונאמר לי כי אין כזו הוראה עדיין. ומיד למחרת הזדכיתי על כל הבקבוקים שהיו לי.
אבל כמובן – זה קרה לפני כשלושה שבועות. בתחילת השבוע העוקב, שלט דומה צץ גם על דלת המרכול הזה.
ואני מבינה את החשש.
(ופה בדיוק ניכרת בעיניי חשיבותם של מחקרים, בעניין תוחלת חיי הווירוס על משטחים שונים).

אבל, האם זה אומר גם להפסיק לפזר בקבוקי פלסטיק גדולים אל הכלובים; קרטון וכד' אל המכלים הכתומים; ונייר אל המכלים הכחולים?
אם כן, גם אני כמו גם מי שכמוני – ממחזר, צריכים להתכונן לחיות עם ערימות הולכות ומצטברות…
למרות שאת כל אלו, כמו גם את הזבל, ממשיכים לפנות גם בימים אלו.

אבל בכל הנוגע אל חוק הפיקדון, מסתמנות כאן מספר שאלות.

בין אם סכום הפיקדון עומד על שלושים אגורות ובין אם שקל ועשרים, בהחלט יש כאלו המתייחסים לזה בזלזול. כבר פגשתי מי, שהרוויח כל כך הרבה (לדעתו), עד כי זרק בקבוקים בכמויות גדולות אל הזבל (כי זה לא כסף בעיניו).
אם כי את זה בדיוק החוק רצה למנוע. כפי שמפורט בוויקיפדיה (ותקנו אותם אם טעו):

"להצעת חוק זו [יש] שתי מטרות עיקריות: האחת – שיפור רמת הניקיון ברשות הרבים, והשנייה – הקטנת כמות האשפה המופקת ונטמנת, והנהגת שיטה שתעודד ותמריץ ייצור ושימוש במכלי משקה הניתנים למיחזור".

לעניות דעתי, אלו שלוש מטרות… אך בכל מקרה – גם במטרות הללו זילזל הזורק, אם כי יכול מאד להיות שאותו גבר כלל לא ידע מילה וחצי מילה לגבי החוק עצמו (בן עשרים השנים) ומטרותיו.

במקביל, בגלל גבר כזה ודומים לו (כנראה, גם מי ששותים באוויר הפתוח וזורקים את הראיות לזבל או אל הכלוב, גם אם זה רק רד-בול), התפתחה תופעה:
יש מי שמשוטטים בין פחים לבין כלובי בקבוקים גדולים ואוספים מכלי משקה, עליהם אחרים שילמו את הפיקדון וזרקו. ומזדכים על זה. בדרך-כלל בקבוצות של חמישים בקבוקים ופחיות (אי אפשר להחזיר יותר בכל סבב הזדכות).

ובמילים אחרות – מרוויחים חמישה-עשר שקלים ביום (לפחות). ובממוצע – כנראה שלוש-מאות-ושלושים שקלים לחודש… אם לא סכום כפול או משולש, בהזדכות בסניפי מרכול שונים (אם אכן מצאו מאה, או מאה חמישים מכלים כאלו ליום. אין לי מושג מה אנשים כאלו עושים וכמה בקבוקים ופחיות מזדמן להם למצוא בדרכם, היות ואני לא אחת מהם. בכל מקרה, אנשים כאלו מממשים את רוח החוק, אך אני מניחה כי זה רק בדיעבד וללא מחשבה. מעשיהם אומרים לי שיש להם צורך בכסף).

כבר נתקלתי גם בתחנת איסוף בה הגבילו את החזרת הבקבוקים לפיקדון לכאלו שהתווית עדיין מודבקת על גב הבקבוק (זו המפרטת את הפיקדון עצמו).
גם את זה הבנתי (כניסיון למנוע החזרת בקבוקים מהזבל).
אבל גם התעצבנתי.

בשונה ממי שאוסף מהזבל, אני קונה פחיות ובקבוקים כאלו ואחרים בכסף, תוך תשלום הפיקדון, הבלתי-נפרד מהמחיר הכולל. ואני לא אחראית לסוג הדבק בו היצרן בוחר להשתמש להדבקת התוויות השונות. ואכן נתקלתי בתוויות נושרות מאליהן. כך שהכלל הזה במקום הזה גרם לי (בין יתר הסיבות) להחזיר בקבוקים למקומות אחרים.

יתכן ומוקדם מדי לחשוב על זה. אבל מישהו-כלשהו יצטרך לתת לזה את הדעת ביום מן הימים… להביא את הנושא להחלטה הוגנת. החוק מחייב לשלם את הפיקדון. החוק מחייב גם להחזיר אותו. הסכום לא באמת משנה, אלא העיקרון – יש לי כסף שאין לי שום יכולת להוציא, היות ודמותו – בקבוקים ופחיות…
L

רגעי קורונה

מסיכות, רעשנים…

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ז').

כן, התחלף כבר החודש, החג הבא כבר בפתח, אבל אני מתה לרעשן. כאן ועכשיו. לוּ היה לי רעשן, הייתי מרעישה. מאד!
טוב, אולי לא. או לכל הפחות – לא כל כך מוקדם בבוקר. זה שאני פתאום מוצאת את עצמי כועסת וזועמת, לא אומר שהשכנים צריכים לשלם את המחיר…

אתמול בבוקר הקשבתי לחדשות בשש. לא הבנתי כלום לגבי ההנחיות החדשות. הבאתי עיתון, ולא החכמתי בכלל. היות ולא פרסמו רשימה ברורה של מה אפשר ומה אסור לעשות. מה שנדמה היה לי שנאמר בחדשות, לא חזר על עצמו בעיתון.
אבל נדמה היה לי עוד, שאמרו משהו על אכיפה מוגברת מאתמול בצהריים. אבל של מה? איפה? מי יכול לדעת?!
ניסיתי להקשיב גם בשתיים-עשרה-בצהריים ו… לא שידרו חדשות (?!?). (אך באחת בצהריים כן שידרו, ולא. לא היו יותר ברורים!).

אם כי ידיעה אחרת תפסה את עיני. גם אם אני כבר לא זוכרת מתי או היכן קלטתי את העניין. הידיעה גרסה כי רופאים פנו אל משרד הבריאות וביקשו לאשר (או להורות) מסיכה לכל אזרח (או משהו כזה). לטענתם, יש כאלו המרגישים בריאים, ללא תסמינים, אך נשאים בעצמם בכל-זאת, ועדיין יכולים להדביק אחרים.

ובכן, כאן האחריות האישית שלי נכנסה לפעילות. אני מרגישה בריאה ואין לי תסמינים. יתרה מזה, לפי המפה (הנכונה ל-26/3) אין (ולא היו) חולים באזור בו המשכתי להסתובב (קצרות!) בזמן האחרון. ולמרות הכל, החלטתי שלא לצאת יותר בלי מסיכה, אפילו בכדי להביא עיתון. ליתר ביטחון, גם שלי וגם של סביבתי. לכן ניסיתי להתקשר אל בית המרקחת הקרוב (שם היה חוסר במסיכות בשבוע שעבר) ולא הצלחתי לקבל תשובה. או שענה לי הפקס, או שהייתי בממתינה.

רגע לפני שהתחלתי לנסות ליצור קשר טלפוני, אימא שלי התקשרה. אמרתי לה מה החלטתי ומיד אמרה לי '3.20'. מה? '3.20 ש"ח עולה מסיכה. מוכרים אותן בחבילות של עשר מסיכות'. תודה! טוב לדעת.
כשלא הצלחתי ליצור קשר עם בית המרקחת, עוד היה לפני הצהריים. לכן יצאתי שוב.
הגעתי עד אליהם. הייתה להם המסיכה האחרונה.

39 ש"ח. (?!?… יותר מפי עשר?!?).
'אבל אמרו לי 3.20' התפלאתי מאד.
'איפה?' באה השאלה הנדהמת מהצד השני של הניילון.
'בדרום הארץ'.
לבסוף הרוקחת הבינה על מה אני מדברת והסבירה כי 'אלו מסכות חד-פעמיות. ובמחיר כזה, לכי, תחטפי מיד. כאן, במרכז, מאיתנו מבקשים יותר. והמסיכה הזו שיש לי, טובה לעשר שעות'.
בלית ברירה, קניתי. נדמה לי שגם אם הייתה לי מכונית, לעבור מאזור אל אזור כבר אסור, לא?

ואם רופאים יקרים, כאלו ואחרים, או משרד הבריאות, רוצים באמת שכולנו נצטייד במסיכות – שיחלקו אותן בחינם!!! (כולל הוראות שימוש ברורות ומדויקות).
כי לא רק – מה זה ההבדל הזה במחירים? אלא גם – מי יכול לעמוד בהוצאה מופרכת כזו רק על מסיכות? במיוחד כאשר תוך עשר שעות הופכת גם המסיכה הזו לחד-פעמית, בסופו של דבר…

והנה עוד מחשבה. למול מחירים מופקעים, בוודאי יהיו כאלו שישתמשו במסיכות לא נכון. למשך יותר מדי זמן. ואני לא יודעת, האם מסיכה משומשת יתר על המידה לא מאבדת את יעילותה? והאם ההמלצה הזו של הרופאים לא ייצא שכרה בהפסדה? לא תופץ המחלה ביתר-שאת, דרך מסיכות שאיבדו את יעילותם?

ההמממ… פרק ז'? אכן. הולם…
ולא. זו לא מתיחה של הראשון לאפריל. כל האמור לעיל אמת לאמיתה.
L
הזועמת, מאחורי המסכה, היקרה לבלי נשוא

רגעי קורונה

לא נעים…

… לראות גן (ציבורי) סגור…

הגינה האחורית הציבורית, שלפני כמעט שנה נפתחה לציבור, כאשר פיקוד העורף הורה על פתיחת המקלטים (מי בכלל זוכר את זה?)
הגינה האחורית הציבורית, שלפני כמעט שנה נפתחה לציבור, כאשר פיקוד העורף הורה על פתיחת המקלטים (מי בכלל זוכר את זה?)

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ו').

יום רביעי האחרון התאפיין (לדעתי-טעמי-תחושתי) בשיגעון.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה היה לי כי הובטח לנו שלפני צעדים דרסטיים נקבל התרעה של יומיים. והנה, כבר פעמיים ההנחתה הייתה כמעט מהרגע אל הרגע. ובאופן כל כך לא נהיר ולא ברור, עד כי כל אחד מצא לזה פרשנות אחרת (ונהג כרצונו, ללא כל התחשבות).

ובכן, ביום רביעי בבוקר עוד חשבתי לתומי כי אצליח מאוחר יותר להתקשר אל אחת הרשתות הזולות יותר ולהזמין משלוח מוצרים בטלפון. וכבר הכנתי רשימה. אבל יש דברים שממש אי אפשר להזמין או למצוא בסביבתי המידית. לכן, אל הדרך יצאתי…

ובדרכי עברתי בגינה האחורית ומצאתי אותה חסומה בסרטים. משם ניגשתי, את העיתון אספתי והמשכתי הלאה, אל המרכזון הרחוק. בלית ברירה.

באמצע הדרך חשבתי לקנות לי בקבוק מים. בדיוק עברתי ליד מרכול. ניגשתי אל הדלת האוטומטית. עם היפתח הדלת שמעתי צעקות. כל מי שעמד שם סביב הקופה צעקו זה על זו ולהיפך. בהלם, פניתי לאחור, ושכחתי לגמרי מהמים.

משהגעתי אל המרכזון, בדקתי עם המוכר שאכן יש לו את מה שחיפשתי (מטרת היציאה המקורית, אותה לא שכחתי), וניגשתי למשוך כסף מהמכשיר הקרוב. רציתי רק מאה ש"ח אך למכשיר נותרו רק שטרות של מאתיים. בתקופה הנוכחית, כאשר עדיין הכל לא ברור, לא רציתי למשוך סכום כפול מכפי שחשבתי שהצטרכתי. לכן, עדיין – בלית ברירה – נכנסתי אל המרכול הקרוב. ביררתי איך מושכים אצלם מזומנים וניגשתי לעמוד בתור.

אל תבינו אותי לא נכון – גם אני חושבת ששמירת מרחק של שני מטרים מנותקת מהמציאות (לפחות בסביבה שלי המדרכות, למשל, לא מגיעות אל רוחב של יותר ממטר-וחצי. ואלו הנטועות עצים ליד השפה, אף מצטמצמות למטר בודד). ובכל-זאת, זו ההוראה.
כך שהתייצבתי בתור במרחק שני מטרים מהלקוח לפניי. לפתע-פתאום נכנס גבר אחר ברווח בינו לביני. אמרתי 'סליחה, אני בתור'. הגבר אמר שחשב כי סתם עמדתי שם, ללא עגלה וללא מוצרים… (?!?… תהיתי… למה שמישהו יעמוד סתם, ועוד באחד המקומות הסגורים והכי מסוכנים בימינו?). הסברתי לו ש'אני שומרת מרחק'. הגבר הפטיר משהו על שעליי להזמין את המשטרה. אבל התרחק קמעה.
וכמוהו היו שם עוד רבים אחרים, שלא שעו להוראות (לפעמים אמנם בלית ברירה. פשוט המעברים צרים ממטר וחצי…).

בכל-זאת משכתי, יצאתי, קניתי, חזרתי, התמקמתי בנוח והתקשרתי להזמין מוצרים. התברר לי שניתן להזמין רק ברשת האינטרנט (מופת לו המחשב שלי לא מסוגל), וכי המשלוח עצמו עלול להתעכב עד כדי שבוע-עשרה-ימים…
(?!?… תהיתי… איך אוכל לחכות שבוע-10-יום לגבנ"ץ, שאצטרך כבר למחרת בבוקר?) ו-(מישהו אמר משהו על היערכות?). בלית ברירה, התלבשתי מחדש בבגדי רחוב וטסתי החוצה.

בסבב מהיר ככל יכולתי התארגנתי על עוד מעט מזומנים, עוד רכישות של מוצרי יסוד חיוניים. התאכזבתי מחוסרים מסוימים (אין מסיכות, אין מדי חום). וחזרתי עמוסה לעייפה, לאחר כל עודף ההליכה של כל הבוקר.
חזרתי והתיישבתי לתהות…
במשך כל אותו יום שמעתי ילדים בגינה הציבורית, החסומה בסרטים ושלט…

נדמה לי ברור למדי. ובכל-זאת ילדים צהלו שם עד בלי די באותו יום. ולמען האמת, גם למחרת אם כי מעט פחות (שלא לומר בני-נוער בלילות).

ביום חמישי בדקתי את העיתון ברשת מוקדם בבוקר. הקשבתי לחדשות של שש. האיסור החדש, לא ללכת יותר ממאה מטר, כל כך מנותק מהמציאות, עד כי אין לי מושג מי המציא את זה. האם נדמה למישהו שבכל מאה מטר יש מרכול (למשל) או מחלק עיתונים? והרי אל אלו מותר לגשת… הללו חיוניים… אבל איך בדיוק?

אגב, מה שאני לא מבינה פה באמת זה – גם אם הפסיקו להנגיש לנו את המפות באופן יומי, למשרד הבריאות וודאי יש מפת קורונה עדכנית. למה לא משתמשים בה? למה להחליט על הגבלות מחמירות כאלו לכולם? נכון ליום שלישי השבוע (הזמן האחרון של עדכון המפה בוויי-נט בעת כתיבת מילים אלו), מהאזור בו אני גרה ועד המרכזון לעיל – לא היה וירוס. בכלל. למה שלא אוכל ללכת לשם חופשיה?

ובכן, ביום ה' הלכתי אל העיתון בכל-זאת. ובדרך גיליתי כי הסרט שממש למרגלות השלט לעיל נקרע. לא רק זה. אתמול מוקדם בבוקר עדיין שמעתי שם ילדים, עוד בטרם יצאתי מהבית…

ולסיום, מילה טובה נוספת.
והפעם, אני בעצמי לא מאמינה שאני ממש מתכוונת לכתוב את הדברים הבאים, היות ודעתי בעבר (הרחוק והקרוב גם יחד) לא הייתה חיובית.
אבל הנה, רצה הגורל ודווקא השבוע, אימא שלי (שתהיה בריאה!), שכבר כחודש אסור לה לצאת מהבית (מפאת גילה), הצטרכה שירות בנקאי. האצתי והרצתי את אצבעותיי על המקלדת ומצאתי לה את מספרי הטלפון החדשים. אבל אימא שלי (שתהיה ותישאר בריאה!), למרות עשורים רבים של חיים בארץ, עדיין לא שולטת בעברית. וכמובן, הסתבכה. והתקשרה אליי להגיד כי לא הצליחה להגיע אל בנקאי.

בלית מידע, התקשרתי אל 'פניות הציבור'.
בבנק הפועלים התשובה הייתה פשוטה, מהירה וחד משמעית – שתתקשר אל 2403* – קו חדש ומיוחד, המיועד לבני שבעים ומעלה. בלי הקשות מיותרות של מספרים, מיד מגיעים אל הבנקאי ועושים הכל למול בן-אדם ממשי. נהדר!
וכך אכן היה. ועל זה יש לומר – כל הכבוד לבנק הפועלים!

בבנק אחר, לא חשבו מראש על לקוחותיהם הוותיקים. אבל-ברם-אולם, מפניות הציבור התקשרו אל הסניף המתאים ומשם התקשרו אל אימא שלי. פעמיים, היות ובפעם הראשונה הגיעו אל שיחה ממתינה. וגם זה יפה! אם כי לא יפה כמו יעוד מספר רק לזה…
L

רגעי קורונה

ארנונה בימי קורונה

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ה').

בין כל שאר הקיטוּרים שחשבתי להעלות (ויתכן כי אולי עוד אתבטא בעתיד) בעיה נוספת הרימה ראש…

ובמילים אחרות – מה יהיה עם החשבונות?
כבר בשבוע שעבר ניסיתי להתקשר עם סניף הדואר הקרוב אליי ולא הייתה תשובה. עד היום עוד לא התפניתי לנסות לברר מה קורה עם זה. אבל החמוּר מכל החשבונות זה חשבון הארנונה (חמור, בגלל העירייה הקשה המסוימת). על כן ניסיתי ליצור קשר עם העירייה, כדי לנסות לברר פרטים.
נעניתי בהקלטה – משרדי קבלת הקהל סגורים, עקב המצב. ובמקרים דחופים, אפשר להתקשר אל המוקד…

ובכן, עוד מהסתיו יש לי תקלה. אני מחייגת את המספר המקוצר של המוקד של העיר שלי (בטלפון קווי המותקן בדירת המגורים הנייחת!), ומגיעה אל העיר השכנה, שמספר המוקד שלה לגמרי אחר.
ברגע שגיליתי את התקלה, ניסיתי לדבר על זה עם מי מהמוקד שלי (אליהם הגעתי בחיוג המספר הארוך של העירייה), ונעניתי – זו מערכת ניתוב אוטומטית כלל ארצית, אין עם מי לדון בתקלות (מנפלאות הטכנולוגיה? ובימינו, כנראה שהחיוג הארוך בכלל לא פתוח לי… אם כי לא הייתה לי סבלנות להקשיב עד סוף ההקלטה).

נו, שויין, על חשבון הארנונה מופיע מספר טלפון לבירורים. ההקלטה אמרה לי להמתין. המתנתי. לפתע, הקלטה אחרת הודיעה לי כי מקומי בתור – 1. ונשאלתי באם ארצה להמתין או להשאיר מספר טלפון, כדי שיחזרו אליי. ולמה ששיחה מתארכת תתמשך על חשבוני? השארתי מספר. כעבור זמן-מה הטלפון צלצל. 'זו שיחה חוזרת… הינך מועבר לנציג שרות'. חיכיתי (והרי לא אמרו לי להמתין דווקא). לפתע חזרה ההקלטה 'זו שיחה חוזרת… הינך מועבר לנציג שרות'. חיכיתי. ו…

חזרה בשלישית ההקלטה 'זו שיחה חוזרת… הינך מועבר לנציג שרות'. ניתקתי. והבנתי – אין שם בני אדם, אבל מישהו שכח לנתק מערכת אוטומטית (עוד מנפלאות הטכנולוגיה?).

כמובן שהתעצבנתי, ומבלי משים, כבר התחלתי להתנסח במילים קשות. בסופו של דבר, כעבור מספר שעות, אף שלפתי דף ועיפרון והתחלתי לכתוב את הפוסט. כאשר לפתע פתאום צלצל הטלפון.
'זו שיחה חוזרת… הינך מועבר לנציג שרות'. וממש לא ידעתי מה עכשיו או לקראת מה עליי לצפות, עד שעלתה על הקו אישה, ממשית, בשר ודם, ומיהרתי לחפש את החשבון והכרטיס. ואכן הצלחתי לשלם. כולל מספר אישור.

ובעיית הבעיות? לפני מספר שנים נעלמו לי שני חשבונות מים (ברצף) מהתיבה בבניין. כאשר קלטתי חשבונות של אחרים בתיבות ולא מצאתי את שלי, ממש ניגשתי אל משרדי החברה ורק שם ואז התברר לי כי החמצתי גם את תשלום החשבון הקודם. ניחא כאשר חשבון בודד הולך לאיבוד, אבל שניים? ביקשתי מאותו יום והלאה לשלוח לי את החשבונות אל תא הדואר, בדואר. שם לאף אחד אחר מלבדי אין גישה לדואר שלי. אבל סניף הדואר הזה נמצא קילומטרים ממני (לא מדדתי כמה בדיוק). ואיך אגיע?
אולי לאלוהי הקורונה פתרונים…
L

רגעי קורונה

מילה טובה

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ד').

נדהמתי, לטובה, כאשר הגעתי אתמול בבוקר אל סניף 'אושר עד' בתל-אביב. לא רק שהגעתי לפני זמן הפתיחה הרשמי ומצאתי את הסניף כבר פתוח, אלא שממש בכניסה…

לא האמנתי למראה עיניי – שולחן, משולט ומוסבר היטב, ועליו קופסאות פתוחות של כפפות חד-פעמיות ומגבונים לחים, לשימוש הקונים.

בחינם.

נו, לא הייתה המידה שלי, והכפפות הגדולות עליי הכבידו על העיסוק בכסף.
במקביל, אני לא רוצה לחשוב כמה זה עולה להם.
אבל בכל אופן, בהחלט יאמר לזכותם – יוזמה מבורכת, כל הכבוד ורוב תודות. לא נתקלתי בזה (בעצמי *) בשום מקום.
L

(* מוקדם יותר אתמול שמעתי שני זרים דנים במצב. אחד מהם אמר לשני, כי באחד מסניפי הסופרפארם הציבו מתזי אלכו-ג'ל).