אכן תם, נשלם, נסגר בגדר חדשה, ננעל ונחתם כל המתחם. אבל-ברם-אולם, כאשר עוד ניתן היה להיכנס לשם חופשי, ניצלתי את האפשרות לצלם את המבנה מהחזית:

לא היה שם עדיין אפילו השלט 'מקלט ציבורי' (זה צץ מאוחר יותר, על הדלת הימנית. לאחרונה צץ שלט זהה גם מאחור. וגם זו תהייה – אם המקלטים הללו 'ציבוריים', למה נעולים על מנעול ובריח?). וכמומחש בתמונה, לא היה שם שום שלט אחר. מה מטרת המבנה ומה ייעודו אפשר היה רק לנחש. אם כי הצבעים הדומים לבניין ממול, סיפקו רמז:

המבנה האחרון ניצב מול המבנה הראשון, אולי באלכסון קמעה, במרחק מטרים ספורים. המבנה הזה וותיק יותר, התחדש לפני מספר שנים בצבעיו הנוכחיים. זה בית-ספר. בין אם יסודי או תיכון – אין לי איך לדעת.

אני מתארת לעצמי שהמבנה הנוסף, שכאמור – נסגר וננעל באותו מתחם, יהיה חלק מבית הספר הזה. מכיון שכך, לא ממש הבנתי: למה הציור התפרס על פני גב המבנה, הפונה אל הגן הציבורי…
L

ובכן, במיוחד בימי 'שומר החומות', כדור בדולח יכול היה להועיל. לא הייתי מתנגדת לדעת היכן ינחת הטיל הבא ואת מי אפשר להציל (12 חללים זה כבר 12 יותר מדי!). אבל גם בימים כתיקונם, לא הייתי מתנגדת לגלות מראש את המספרים שיזכו בלוטו. גם זה יכול להועיל…
אי לכך ובהתאם לזאת, כאשר קראתי במקומון כי הוצב בעיר כדור בדולח, מיד החלטתי למהר ולגשת בהזדמנות הראשונה ולבדוק במה מדובר.

במיוחד כאשר זה אמור להיות כדור בדולח "… בשלל צבעים מתחלפים, שהובא מארה"ב … השקעה של כמיליון שקל, כוללת ארבע משאבות מים ושני מפלים מתחת לכדור … אותו עיצבה האומנית האמריקאית אליסון ארמור בסנטה ברברה שבקליפורניה.
" … משאבות וצנרת תת קרקעיות … מחשב לויסות צבע התאורה המיוחדת, שהובאה מאתונה, יוון".

נשמע (נקרא?) ממש כמלאכת מחשבת, מעשה ידי אומנית להתפאר (אם כי כבר בכיתוב עצמו מצאתי סתירה – האם הכדור צבעוני? או שמא זו רק התאורה? ואם התאורה יוונית, מה כל כך יש להתפאר בעיצובה של האומנית מאמריקה? החלטתי להשהות שיפוט ולחכות למראה עיניים).

ניחא שני המפלים (למרות שהייתי מעדיפה שלא לראות את בליטת המים העליונה. זה באמת היה יכול להיות מלאכת מחשבת ראויה!). אבל-ברם-אולם, לא אורות (בטח לא, באור הבוקר!) ולא צבעים…

דעתך?
L

נ.ב., לא שכחתי את הסיפא של ציור הקיר. יש עוד פרק ואפילוג. המשך יבוא. אבל לא יכולתי שלא לחלוק את ה… ובכן, האכזבה הזו מיד.

כותרת משנה – סיפורו של ציור, פרק שלישי:

טרדות שונות מנעו ממני מלהרים ראש ולהעיף מבט כמעט עד יום העצמאות. והנה… כבר אמרתי מהפך בעבר? אולי הראשון בטל לעומת השני, הרדיקלי יותר:

ונוסף כיתוב:

שהשתנה בהמשך מבחינת הצבע, לא העברית, לצערי…
לוקח? כבר הערתי על זה…

חוץ מזה, המסר הזה נראה לי לא חינוכי. מישהי שהכרתי פעם אמרה לי שעודדה את הילדים שלה, בעודם צעירים, לנסות להגיע אל הכוכבים כדי ש-אולי ינחתו על הירח (באנגלית זה נשמע טוב יותר). אם כי הרעיון שלה גם חיובי וגם מעודד לשאיפות. פה, רוח הדברים נדמית לי נושבת יותר לכיוון סיכונים. כלומר – תעז להחטיא בכדי לקלוע. הסתכן בהחמצה, כי לא תקלע אל הסל אם לא תנסה. נדמה לי שכל תוכניות הטלוויזיה לזהירות בדרכים בוטלו בשלב כלשהו. עידוד לסיכון כמו זה, בלי משהו מאזן מהצד השני, עלול להרחיב את מעגל הסיכונים…
L

ורק בגלל שסוף-סוף הצלחתי, הנה עוד תמונה שלא ממש קשורה לפוסט, אבל סוגרת פינה:

למרות הביקורת שלי, אגיד לזכות הצייר כי יש לו כשרון לצייר בני אדם, לדעתי ולטעמי.

כותרת משנה – סיפורו של ציור, פרק שני:

ככה זה נראה, בכללותו, ביום ראשון ה-2 לאפריל הש"ז:

גם בחלק העליון חלו שינויים במשך אותו שבוע, ועד יום שישי כבר נעלמו הפיגומים. ונוספו פרטים. מימין:

לצערי, לצייר יש שריטה (פֵטִיש?) של כפות רגליים. נדמה לי ששחקן יתקשה לשחק כדורסל ללא כפות…

ומשמאל:

ובכן, לתחושתי האישית, נכון – שחקני כדורסל נוטים להיות גבוהים (אפילו עד מאד). אבל פי 3 מברוש? לא מוגזם קמעה?

זהו זה, בינתיים. עדיין ההמשך יבוא… ואולי אצליח לצלם ברורות את הדמות היושבת על הכדור.*
L

* התחלתי לתעד את הציור בתחילת אפריל, כאמור. עד לרגע כתיבת שורות אלו, כלומר יום-יומיים לפני הפרסום – עדיין לא הצלחתי לצלם את הדמות הזו בתמונה ברורה. משום מה דווקא איתה המצלמה מסרבת לתפקד כראוי. שאר התמונות (–/+) כרגיל…

כותרת משנה – סיפורו של ציור, פרק ראשון:

בהמשך ל'פרולוג', בחלקו התחתון של הציור חל מהפך. את חלקו, לצערי, החמצתי.
את התמונות הראשונות צלמתי ביום ראשון, ה-2 לאפריל הש"ז. אחת מאלו העליתי ב'פרולוג' לעיל.
עברתי שם שוב בהמשך אותו שבוע (ביום רביעי או חמישי) ולא צילמתי, היות והסתובבו שם אנשים קשורים. אבל בציור עצמו כבר חל שינוי. את האישה כיסה מלבן אנכי. נדמה לי שהרקע שלו היה צהוב ועליו כל מני קשקושים מקושקשים בלי שום היגיון או הֶקְשֵׁר.

והנה, הזדמנתי שוב ביום שישי של אותו שבוע (9/4/21) ולא נותרה אישה…

חבל רק שהשאירו שם את הרגליים הקטועות (ומקוטעות עוד יותר, בהיעדר שאר האישה).
ובחצי השני של הציור:

גם פה, כמו גם בחלק הימני, צצו לפתע פרחים בשוליים. תוספת נחמדה.

ההמשך יבוא
L

היֹה היה ספסל. כמובן, לא תיעדתי אותו בגלגולו הראשון, היות ולמי אכפת מספסל רגיל לחלוטין, חום כהה ונטול כל יחוד? ועוד בגינה ציבורית, מזערית ומשעממת למדי.
אבל-ברם-אולם, כאשר עברתי שם וקלטתי בזווית הראייה כי משהו בספסל השתנה, ניגשתי לבדוק. ואף העליתי אל הבלוג הראשי.

למען האמת, לא התלהבתי מהעיטורים כל כך (למרות שבחלקם מצאו חן בעיני), כמו מהכוונה. וזו נראתה לי ברורה – המעטרת רצתה שיראו את הספסל ויחייכו. ובקיצור – להאיר עולמות. במיוחד בשנה הקורונית, הכמעט נטולת סיבות לחיוכים – יוזמה פרטית מבורכת.

והנה, באחד האתמולים (לאחרונה) עברתי שם שוב וקלטתי בזווית משהו אחר.
ספרים.
ומי אני שאעמוד מול ספרים ולא אגש לבדוק? כבר שכחתי אילו ספרים הללו היו (משהו עיוני בעיקר) בגלל השלט.
יד נעלמה שנייה (הפעם עירונית) קבעה בגב הספסל שלט (חום או נחושת, ומכוער למדי). לא תיעדתי מהסיבה הפשוטה ביותר – התעצבנתי.

השלט הכריז על הספסל כעל 'ספסל הנתינה' והזמין אנשים להניח חפצים לא רצויים, כדי שאחרים יוכלו לקחת (או משהו בדומה).
נו, רעיון יפה, אולי (בשנת הקורונה?). אבל כל כך נוגד את המטרה. ולמה דווקא הספסל הזה?
המעטרת רצתה שיראו את הספסל, לא שיכסו אותו ב… ובכן, זבל…
(וחוץ מזה, מבחינתי האישית – ספסלים נועדו לשבת, לנוח, להירגע לרגע מההליכה וחום היום. אם כי אפשר להקדיש למטרה כזו אחד מהספסלים בגינה, בה יש עוד כמותו).

לא הופתעתי כאשר עברתי שם שוב וגיליתי כי יד נעלמה שלישית…

העלימה את השלט.
אבל (!!!), עובדה אנושית מסוימת ברורה ומובנת מאליה, לדעתי. כאשר האדם מסגל לעצמו הרגל מגונה, האדם מתקשה להשתחרר מזה. כך שלמרות היעדר השלט, בגדים, נעליים, חגורות, וילונות ושלל זבלים אחרים צצו על הספסל האומלל מדי פעם וכיסו אותו (לפעמים אף לחלוטין).

האם יופתע מישהו מהשלב הבא במאורעות? יד נעלמה רביעית העלימה את כל הספסל! פוף! היה כלא היה.

ואין לי שמץ של מושג מה יקרה הלאה בפינה הזו של העולם, אם בכלל. האם יד חמישית תציב שם עוד ספסל?

וכבר התחלתי לנסח את זה הפוסט (כמובן, בנימה מאד מסוימת!). כל שנותר לי לעשות היה לעבור שם שוב, לצלם את ה'אין-ספסל', להשלים להתנסח, להעלות ולפרסם את הזעם. ואכן, הלכתי ביום שישי (המעורפל) וצילמתי את החלל. אם כי באותו יום הלכתי רחוק. ובדרכי, זווית עיני צדה עוד ספסל צבעוני, מצדו השני של הרחוב…
נו, אמרתי לעצמי, אחזור באותה דרך ולא בדרך האחורית (ועצמי הסכים בהתלהבות!).

חזרתי. ו… ההמממ… התבלבלתי…

ממש אותה גברת…

ובכן, אומנותית – הציור הזה מוקפד ומושקע יותר בעיני מקודמו. מבחינת השלט – גם זה נאה יותר מהשלט הקודם, שאני עדיין די זוכרת.
רעיונית – זה ספסל רחוב נדיר, מבחינת קיומו לאורך הרחוב הארוך (מאד!). ממש לא המקום להעמיס עליו מונעי-ישיבה…

אבל מעבר לכל – מה היה הקטע? מה החמצתי מאחורי הקלעים? הסקרנות משתוללת ולא נראה לי כי אי-פעם אגלה…
L

הציור הזה צץ פתאום בגן הציבורי. מן הסתם ברור ומובן מאליו כי זה תהליך בהתהוות, כפי שניכר מפחית הצבע והפיגומים למעלה. אבל-ברם-אולם…

לאישה הצעירה והנאווה אין כפות רגליים (?!?). לפי הציור של הרגל המונפת, ובכן, עדיף שלא להכביר מילים.

ושוב אני מוצאת את עצמי שואלת – מי חשב שזה רעיון טוב, להתחיל לצייר, להפסיק באמצע ולשכוח את הכפות? במיוחד שבגן הזה מרבים לבקר ילדים (!!).
נכון, אין לי מושג אם ילדים שמים לב לציורים של מבוגרים ועוד בצבעוניות מעודנת. בכל-זאת…

ועוד הערה – צילמתי את הציור הזה ביום ראשון האחרון. הציור עדיין שם, עדיין לא מושלם. עדיין באמצע… למה לא ממהרים להשלים אותה?

L התוהה
והמחכה בקוצר רוח להשלמת המלאכה, כדי להביא את התוצר הסופי אל הבלוג הראשי.

הלכתי אתמול אל הפארק, בשאיפה למצוא משהו נחמד לצלם, לקבל בו את השנה האזרחית החדשה. אך הצילומים שיכולתי להביא בחשבון לא צלחו במיוחד.

אם כי בעודי ממשיכה להקיף את האגם, התחלתי לקלוט כי משהו השתנה. מאד.

לפתע צץ שם…

יש לי דעות משלי לגבי מי שנבחר לראש העיר פה, ואלו לא לגמרי חיוביות. במיוחד לא מצא חן בעיניי רעיון קשור אחר, שעלה בדעתו בעבר, ולשמחתי הספיק לשכוח.
אבל להציב פסנתר? לרשות כולם? זה דווקא נחמד בעיניי.

אבל הנה שאלת השאלות – למה ומדוע פסנתר נטול מכסה קלידים?
גם אם רציתי להתקרב ולבדוק באם אני זוכרת עדיין היכן נמצא ה-דוֹ האמצעי (ואולי אף לשעשע את עצמי בסולם קצר), מצאתי את הקלידים, הפסנתר עצמו והספסל רטובים מטל… מה שלא ממש הזמין נגיעה בבוקר הקריר…
L

אבל גם אם חתולים מזהים את שמם המדובר, קשה לי להאמין שלמדו כבר לקרוא עברית. עדיין.

הרי רק להם יש עיניים בגובה הזה…
L

אבל מה לעשות, אם על 'תחקיר הבוטים' יש לי מה להגיד? לשתוק? לא. אבל לא מימין ולא משמאל…

אלא ממני.
הידועה בכינוי שלי L אורגת מילים…
האם זה אומר שאני לא אדם אמיתי? בוודאי שאני בת אדם – אמיתית, חיה, קיימת, נושמת, חושבת, מתבטאת, כואבת, סובלת (ככל אחד אחר, אבל זה לא יגיע אל שום בלוג), החוֹוה רגעי שמחה, רגעי צחוק ורגעי צער (וגם רוב אלו לא ימצאו את מקומם בשום בלוג).

ועדיין אני L פה. מסיבה מאד פשוטה – הפרטיות. בעולם בו הפרטיות הולכת ומצטמצמת, מוצאת חן בעיני האנונימיות המסוימת שיש לי כאן. ועליה אני לא מוותרת.

אודה כעת כי לא קראתי את התחקיר עצמו. אני מסתמכת רק על מה שנכתב עליו. ומפליא אותי שה'ניו-יורק-טימס' מעורב. נדמה היה לי שזה דווקא עיתון רציני. אבל, באמת, לצאת ולבטל כך בני אדם? רק משום שדעתם אחרת?
הרי זה פירושו האמיתי של התחקיר – ביטול בני אדם, מחיקתם מהמרחב.
ולזה אני מתנגדת.

כל אדם חי, בלי שום קשר לדתו, דעתו, מוצאו, מגדרו, משכורתו, נטייתו, מידת התחתונים שלו – זכאי, מעצם קיומו, לחיות, לחשוב ולהתבטא.
L