הלכתי אתמול אל הפארק, בשאיפה למצוא משהו נחמד לצלם, לקבל בו את השנה האזרחית החדשה. אך הצילומים שיכולתי להביא בחשבון לא צלחו במיוחד.

אם כי בעודי ממשיכה להקיף את האגם, התחלתי לקלוט כי משהו השתנה. מאד.

לפתע צץ שם…

יש לי דעות משלי לגבי מי שנבחר לראש העיר פה, ואלו לא לגמרי חיוביות. במיוחד לא מצא חן בעיניי רעיון קשור אחר, שעלה בדעתו בעבר, ולשמחתי הספיק לשכוח.
אבל להציב פסנתר? לרשות כולם? זה דווקא נחמד בעיניי.

אבל הנה שאלת השאלות – למה ומדוע פסנתר נטול מכסה קלידים?
גם אם רציתי להתקרב ולבדוק באם אני זוכרת עדיין היכן נמצא ה-דוֹ האמצעי (ואולי אף לשעשע את עצמי בסולם קצר), מצאתי את הקלידים, הפסנתר עצמו והספסל רטובים מטל… מה שלא ממש הזמין נגיעה בבוקר הקריר…
L

אבל גם אם חתולים מזהים את שמם המדובר, קשה לי להאמין שלמדו כבר לקרוא עברית. עדיין.

הרי רק להם יש עיניים בגובה הזה…
L

אבל מה לעשות, אם על 'תחקיר הבוטים' יש לי מה להגיד? לשתוק? לא. אבל לא מימין ולא משמאל…

אלא ממני.
הידועה בכינוי שלי L אורגת מילים…
האם זה אומר שאני לא אדם אמיתי? בוודאי שאני בת אדם – אמיתית, חיה, קיימת, נושמת, חושבת, מתבטאת, כואבת, סובלת (ככל אחד אחר, אבל זה לא יגיע אל שום בלוג), החוֹוה רגעי שמחה, רגעי צחוק ורגעי צער (וגם רוב אלו לא ימצאו את מקומם בשום בלוג).

ועדיין אני L פה. מסיבה מאד פשוטה – הפרטיות. בעולם בו הפרטיות הולכת ומצטמצמת, מוצאת חן בעיני האנונימיות המסוימת שיש לי כאן. ועליה אני לא מוותרת.

אודה כעת כי לא קראתי את התחקיר עצמו. אני מסתמכת רק על מה שנכתב עליו. ומפליא אותי שה'ניו-יורק-טימס' מעורב. נדמה היה לי שזה דווקא עיתון רציני. אבל, באמת, לצאת ולבטל כך בני אדם? רק משום שדעתם אחרת?
הרי זה פירושו האמיתי של התחקיר – ביטול בני אדם, מחיקתם מהמרחב.
ולזה אני מתנגדת.

כל אדם חי, בלי שום קשר לדתו, דעתו, מוצאו, מגדרו, משכורתו, נטייתו, מידת התחתונים שלו – זכאי, מעצם קיומו, לחיות, לחשוב ולהתבטא.
L