כמנהגי (מדי פעם) אתחיל בהגדרה (של אבן שושן):

לָקַח – 1. נטל, אחז ביד, הסיר דבר-מה ממקומו וקיבלו לידיו או לרשותו. 2. כבש. 3. קנה, קיבל דבר-מה לרשותו לאחר ששילם את מחירו לַמוֹכֵר.

עד כה, נדמה כי הכל ברור ופשוט, לא? או, במילים אחרות, אפשר לומר כי 'לקחת' משמעו להושיט יד, לתפוס חפץ, להרים אותו ממקומו. באם בחינם או בתשלום.
ומרגע זה והלאה צריכה להגיע מילה אחרת – 'להניח'. כמו, למשל – במקום אחר מהמקום המקורי. או – 'להעביר' את החפץ מ-פה לשם.

ולצורך הדיון הנוכחי, נשאיר לרגע זה בצד את ה'כיבוש', היכול להיות רגיש במחוזותינו ובתקופתנו. לרוב (בשתי הגדרות משלוש), מדובר בלקיחה של משהו מוחשי, לא בהכרח בכיבוש המחזר את מי שחשק בו/בה (בדמות 'כבש את ליבו' הפוליטי/רעיוני/דעתני).
נשאיר בצד גם את המטפורה וההשאלה, היות ושתי אלו מסוגלות בהחלט לבלבל.

וכעת, לאחר שהבהרתי את גבולות הדיון, הבה נדון:

לקח סמים.
ביטוי שהשתרש במחוזותינו כמתאים וראוי. אבל למולו מתחשק לי לשאול – לקח סמים מניין ולאן (כמו גם – למה)?
(בהתעלם, הפעם, משאלת החוקיות של העניין) להרים סם ממקומו (בין אם סתם ככה, בין אם בגנבה, ובין אם לאחר ש'שילם את מחירו') לא בהכרח אומר להסניף/להזריק/לבלוע ו/או להשתמש בסם בכל דרך אחרת.

אם כי זה העניין בסמים – השימוש (לא שאני ממליצה או מקבלת. ממש לא! מהיותי אזרחית שומרת חוק, אני מתנגדת לשימוש לא חוקי בסמים). עדיין, במחוזותינו נהגנו להגדיר את זה כ'שימוש בסמים' (או בסלנג – סוטול, על כל הטיותיו). כלומר – עד שהגיע המתרגם (או מתרגמת) הבּוּר, שתרגם מילולית את הביטוי באנגלית – Taking drugs, והוציא מהעניין עצמו את כל ההיגיון.

לקח דברים בקלות.
הו. זו נדמית לי כהגדרה מצוינת ל'גנב'. מי שידו קלה עם חפצים לא לו. בין המילים הללו לבין התייחסותו של אדם לנושא כזה או אחר, אין שום קשר (בוודאי שלא קשר הגיוני).
אם כי, בפועל ולמעשה, Take it easy, משמעו האמיתי 'הירגע'. או, 'התייחס אל זה בפרופורציה'. או בשוויון נפש (שלא לומר 'אל תתרגש').

לוקח ת'זמן.
ובכן, אין דברים רבים חסרי כל מוחשות כמו 'זמן'. בפועל, הלכה למעשה, אי אפשר לקחת אותו משום מקום אל שום מקום אחר. ו- Take your time לא אומר הרבה מעבר ל-'אל תמהר'. או – 'בנחת' (בשופי?).

ובגרסא אחרת לגמרי ושונה לחלוטין – לקח זמן.
כמובן, כל האמור בפסקא האחרונה תקף גם כאן. ו- It took time, אומר כי נדרש זמן למשהו להתרחש, להתבשל, להתממש, לקרות, להתפתח, לצאת אל הפועל וכו'.
גם כאן לא תמיד יש מוחשות לתהליך…

ובל נשכח את לקח נשימה/לגימה.
גם הנשימה וגם השתייה יומיומיות ממש. גם זו וגם זו נחוצות… ובכן, כדי לחיות. ועם ניסיון מעשי כמניין שנות חיינו, נראה לי מוזר שקיים מי שלא מודע כי נשימה מורכבת משאיפה ונשיפה.
ונוזלים (כמו מים, מיץ וכו') אמנם ניתן בקלות רבה לקחת מהמרכול הביתה (לאחר התשלום בקופּה, כמובן), אבל אין הרבה טעם להכניס את הבקבוקים פנימה, אם אין כוונה, פשוט, לשתות… (למרות שאפשר גם ללגום).

וכל זה הזכיר לי… בפאנל בנות בטלוויזיה, לפני לא מעט שנים, סיפרה מישהי כי מישהו אחר, עולה חדש, אמר לפתע כי עוד מעט 'יזרוק למעלה'. נדרש לה רגע להבין כי האיש תירגם מילולית, כדי להזהיר שלא הרגיש בטוב, ו/או כי יש לו בחילה.
לא ציינתי את הסיפור הקטן הזה בכדי ללעוג לעולים חדשים, חס וחלילה (!). אלא בכדי להמחיש עד כמה נחוצים: מחד – ידיעת השפה (ו/או לימוד השפה) ומאידך – היגיון לשוני, בכדי להבהיר כוונות.

ובכן, כל זה נכון לדעתי ולתחושתי. ומה דעתך?
L

(או, הקורונה כבר כאן. ועכשיו… מתרגלים אל המצב)

אתמול עמדתי בתור במרכול. כמובן, מסיכה כיסתה את אפי ופי, האלכו-ג'ל ב'היכון' בכליי. שמרתי מרחק בהתאם לכללים, אשר למיטב הבנתי – עדיין תקפים.
לפתע צצה סבתא כלשהי, מסיכת פניה משתלשלת מתחת לסנטרה. זו כבר הניחה מראש מוצר כזה או אחר על מסוע הקופּה, עכשיו הוסיפה מוצר נוסף. ובזאת, ללא אף מילה, הכריזה כי היא בתור לפניי.
בסדר. התרחקתי.

בסִפְרוּת, עוד מזמנה של ג'יין אוסטן (ויתכן כי גם לפניה), קיים המושג – לחישה נישאת, קנונייתית. בבסיס הלחישה הנישאת (הלא הומוריסטית) עומד רעיון העמדת הפנים של עידון תרבותי (האמירה נלחשת, כביכול, כפי שמחייב העידון המנומס והמתחשב בזולת) בצירוף היעדר החינוך המעמיק והערכי המתאים, או ה'תוכן'.
(למעשה, זו הבעה של – 'אני ממש רוצה שדבריי יישמעו בקול רם, גם אם ברקע הדברים אני יודע שזה לא מנומס/מתחשב, כי אני רוצה לבקר/להעליב את האחר, שחושב אחרת ממני. ולכן, בעיניי, לגמרי טועה! על כן עליי להוכיח אותו/ה').

היות ולא מהרגלי להקשיב לשיחות זרים, לא ממש קלטתי את הלחישה הנישאת.
בדיעבד הבנתי שזה ממש לא מצא חן בעיניי הסבתא. אשר, כפי הנראה, חזרה על דבריה בקול רם יותר. כזה, אשר הצליח למשוך את תשומת ליבי.

ועיקרי דברי הסבתא – רופא כזה או אחר (בבני-ברק, מכל המקומות שבעולם, המקום השני בארצנו מבחינת מספר המתים מהמחלה), אמר שהמחלה הזו קלה יותר משפעת. ובמקביל, בוטלה מגבלת מאה המטרים (בנימה המעצבנת-משהו של 1 ועוד 1 = 2). וכדאי שהסובבים אותה יצפו יותר בטלוויזיה, הוסיפה.
מסקנתה – הממשלה החדירה פחד והיסטריה באנשים. ולראייה – התרחקתי ממנה. בפחד.
התעלמתי.
והסבתא המשיכה להתלהם עוד ועוד באוזני הקופאית.

הקונה לפניה, תוך כדי אריזת קניותיה, ניסתה להסביר לסבתא שביטול גזירת מאה המטרים משמעה – עכשיו אפשר ללכת לאן שרוצים, בלי קשר לשאר הכללים, אשר נותרו בעינם.
אבל-ברם-אולם, כלל לא הצליחה להזיז לסבתא, אשר בשלב מסוים ממש פנתה אליי והכריזה בהתרסה – אני יותר בריאה ממך!
המשכתי להתעלם.

את הסבתא הזו ממש לא מעניין שעשרות אלפי בני-אדם מתו מהמחלה באיטליה, ספרד ואנגליה. שעשרות אלפים נוספים מתו מהמחלה הזו בארה"ב. ושיכול מאד להיות שהצעדים שננקטו בישראל הביאו לרמת תחלואה ותמותה נמוכות, יחסית. ועדיין – מעל מאתיים בני אדם מתו פה מהמחלה ה'קלה משפעת' הזו.
כל זה ממש לא חשוב לסבתא. העיקר זה שהממשלה אשמה בכל.
ובמיוחד – בעלבון האישי האנוכי שלה, מהתרחקות האנשים ממנה.

זוג צעיר התייצב אחריי בתור. כמוהם כמוני – עוטי מסיכה ושומרי מרחק. כלומר – קרקע פורייה לסבתא להמשיך לקטר על הפחד וההיסטריה, התוצר הממשלתי, הגורמים לאנשים להתרחק.
'מה אכפת לך איפה עומדים אנשים?' שאל אותה הגבר, בהתרסה משלו. ומובן מאליו – לא זכה לשום תשובה. הרי את הסבתא הזו דבר לא עניין, מלבד הרצון להביע את דעתה ועלבונה האישיים.

במשך כל הזמן הזה שתקתי.
זכותה של הסבתא להיעלב, גם אם לא קיים שום רצון להעליב. זכותה של הסבתא להיות בּוּרה ולא לדעת כי הריחוק החברתי והמסיכה נועדו להגן גם עליה, כמו גם על כל מי שבסביבתה.
במקביל – גם לי יש זכויות. ובכללן – הזכות לסלוד ממנה.
L