… לראות גן (ציבורי) סגור…
(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ו').
יום רביעי האחרון התאפיין (לדעתי-טעמי-תחושתי) בשיגעון.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה היה לי כי הובטח לנו שלפני צעדים דרסטיים נקבל התרעה של יומיים. והנה, כבר פעמיים ההנחתה הייתה כמעט מהרגע אל הרגע. ובאופן כל כך לא נהיר ולא ברור, עד כי כל אחד מצא לזה פרשנות אחרת (ונהג כרצונו, ללא כל התחשבות).
ובכן, ביום רביעי בבוקר עוד חשבתי לתומי כי אצליח מאוחר יותר להתקשר אל אחת הרשתות הזולות יותר ולהזמין משלוח מוצרים בטלפון. וכבר הכנתי רשימה. אבל יש דברים שממש אי אפשר להזמין או למצוא בסביבתי המידית. לכן, אל הדרך יצאתי…
ובדרכי עברתי בגינה האחורית ומצאתי אותה חסומה בסרטים. משם ניגשתי, את העיתון אספתי והמשכתי הלאה, אל המרכזון הרחוק. בלית ברירה.
באמצע הדרך חשבתי לקנות לי בקבוק מים. בדיוק עברתי ליד מרכול. ניגשתי אל הדלת האוטומטית. עם היפתח הדלת שמעתי צעקות. כל מי שעמד שם סביב הקופה צעקו זה על זו ולהיפך. בהלם, פניתי לאחור, ושכחתי לגמרי מהמים.
משהגעתי אל המרכזון, בדקתי עם המוכר שאכן יש לו את מה שחיפשתי (מטרת היציאה המקורית, אותה לא שכחתי), וניגשתי למשוך כסף מהמכשיר הקרוב. רציתי רק מאה ש"ח אך למכשיר נותרו רק שטרות של מאתיים. בתקופה הנוכחית, כאשר עדיין הכל לא ברור, לא רציתי למשוך סכום כפול מכפי שחשבתי שהצטרכתי. לכן, עדיין – בלית ברירה – נכנסתי אל המרכול הקרוב. ביררתי איך מושכים אצלם מזומנים וניגשתי לעמוד בתור.
אל תבינו אותי לא נכון – גם אני חושבת ששמירת מרחק של שני מטרים מנותקת מהמציאות (לפחות בסביבה שלי המדרכות, למשל, לא מגיעות אל רוחב של יותר ממטר-וחצי. ואלו הנטועות עצים ליד השפה, אף מצטמצמות למטר בודד). ובכל-זאת, זו ההוראה.
כך שהתייצבתי בתור במרחק שני מטרים מהלקוח לפניי. לפתע-פתאום נכנס גבר אחר ברווח בינו לביני. אמרתי 'סליחה, אני בתור'. הגבר אמר שחשב כי סתם עמדתי שם, ללא עגלה וללא מוצרים… (?!?… תהיתי… למה שמישהו יעמוד סתם, ועוד באחד המקומות הסגורים והכי מסוכנים בימינו?). הסברתי לו ש'אני שומרת מרחק'. הגבר הפטיר משהו על שעליי להזמין את המשטרה. אבל התרחק קמעה.
וכמוהו היו שם עוד רבים אחרים, שלא שעו להוראות (לפעמים אמנם בלית ברירה. פשוט המעברים צרים ממטר וחצי…).
בכל-זאת משכתי, יצאתי, קניתי, חזרתי, התמקמתי בנוח והתקשרתי להזמין מוצרים. התברר לי שניתן להזמין רק ברשת האינטרנט (מופת לו המחשב שלי לא מסוגל), וכי המשלוח עצמו עלול להתעכב עד כדי שבוע-עשרה-ימים…
(?!?… תהיתי… איך אוכל לחכות שבוע-10-יום לגבנ"ץ, שאצטרך כבר למחרת בבוקר?) ו-(מישהו אמר משהו על היערכות?). בלית ברירה, התלבשתי מחדש בבגדי רחוב וטסתי החוצה.
בסבב מהיר ככל יכולתי התארגנתי על עוד מעט מזומנים, עוד רכישות של מוצרי יסוד חיוניים. התאכזבתי מחוסרים מסוימים (אין מסיכות, אין מדי חום). וחזרתי עמוסה לעייפה, לאחר כל עודף ההליכה של כל הבוקר.
חזרתי והתיישבתי לתהות…
במשך כל אותו יום שמעתי ילדים בגינה הציבורית, החסומה בסרטים ושלט…
נדמה לי ברור למדי. ובכל-זאת ילדים צהלו שם עד בלי די באותו יום. ולמען האמת, גם למחרת אם כי מעט פחות (שלא לומר בני-נוער בלילות).
ביום חמישי בדקתי את העיתון ברשת מוקדם בבוקר. הקשבתי לחדשות של שש. האיסור החדש, לא ללכת יותר ממאה מטר, כל כך מנותק מהמציאות, עד כי אין לי מושג מי המציא את זה. האם נדמה למישהו שבכל מאה מטר יש מרכול (למשל) או מחלק עיתונים? והרי אל אלו מותר לגשת… הללו חיוניים… אבל איך בדיוק?
אגב, מה שאני לא מבינה פה באמת זה – גם אם הפסיקו להנגיש לנו את המפות באופן יומי, למשרד הבריאות וודאי יש מפת קורונה עדכנית. למה לא משתמשים בה? למה להחליט על הגבלות מחמירות כאלו לכולם? נכון ליום שלישי השבוע (הזמן האחרון של עדכון המפה בוויי-נט בעת כתיבת מילים אלו), מהאזור בו אני גרה ועד המרכזון לעיל – לא היה וירוס. בכלל. למה שלא אוכל ללכת לשם חופשיה?
ובכן, ביום ה' הלכתי אל העיתון בכל-זאת. ובדרך גיליתי כי הסרט שממש למרגלות השלט לעיל נקרע. לא רק זה. אתמול מוקדם בבוקר עדיין שמעתי שם ילדים, עוד בטרם יצאתי מהבית…
ולסיום, מילה טובה נוספת.
והפעם, אני בעצמי לא מאמינה שאני ממש מתכוונת לכתוב את הדברים הבאים, היות ודעתי בעבר (הרחוק והקרוב גם יחד) לא הייתה חיובית.
אבל הנה, רצה הגורל ודווקא השבוע, אימא שלי (שתהיה בריאה!), שכבר כחודש אסור לה לצאת מהבית (מפאת גילה), הצטרכה שירות בנקאי. האצתי והרצתי את אצבעותיי על המקלדת ומצאתי לה את מספרי הטלפון החדשים. אבל אימא שלי (שתהיה ותישאר בריאה!), למרות עשורים רבים של חיים בארץ, עדיין לא שולטת בעברית. וכמובן, הסתבכה. והתקשרה אליי להגיד כי לא הצליחה להגיע אל בנקאי.
בלית מידע, התקשרתי אל 'פניות הציבור'.
בבנק הפועלים התשובה הייתה פשוטה, מהירה וחד משמעית – שתתקשר אל 2403* – קו חדש ומיוחד, המיועד לבני שבעים ומעלה. בלי הקשות מיותרות של מספרים, מיד מגיעים אל הבנקאי ועושים הכל למול בן-אדם ממשי. נהדר!
וכך אכן היה. ועל זה יש לומר – כל הכבוד לבנק הפועלים!
בבנק אחר, לא חשבו מראש על לקוחותיהם הוותיקים. אבל-ברם-אולם, מפניות הציבור התקשרו אל הסניף המתאים ומשם התקשרו אל אימא שלי. פעמיים, היות ובפעם הראשונה הגיעו אל שיחה ממתינה. וגם זה יפה! אם כי לא יפה כמו יעוד מספר רק לזה…
L
רגעי חיים ישראליים 