רק עם עיתוני האתמול ראיתי, קראתי והבנתי במה בעצם מדובר. וזו פשוט גסות רוח.
כך בדיוק הייתי מגדירה את ההתבטאות של ה-אקס-שופט הזה, הכלל לא מכובד, משאינו מסוגל לכבד.

אני-עצמי כמעט לא ידועה כלל. ועדיין, ברחוב יום-יומי סתמי לחלוטין, גם אליי ניגש סבא מכריס כלשהו (באחד הבקרים) והעיר הערות. כשהבנתי מה כוונתו, נדהמתי.
לא כל כך ממה שאמר, אלא מעצם העובדה שהרגיש חופשי לשתף אותי בדעתו.
זר מוחלט לי התפרץ לפתע אל חיי מבלי שהוזמן, וחיווה דעה מבלי שהתבקש. ועוד על מה שלגמרי לא מעניינו.

הייתי אומרת לאקס-שופט הזה את מה שאמרתי לאותו סבא:

כל אחד ואחת זכאים, מבטן ומלידה, ללבוש בדיוק את הבגדים שמתחשק להם, על צבעיהם, כפי יכולתם, טעמם האישי ורצונם להתבטא דרכם.
לא נראה לך? אל תסתכל.

וכי מה, האם אין לי-עצמי מה להעיר (לשלילה) על אופנת היום בכללותה? וודאי שכן (ואפילו במיוחד על האופנה הגברית). אבל בדיוק למקרים כאלה צרפו את המילים 'דעה פרטית' יחד.
דעות יכולות להיות לכל אחד, וכבר עמדתי על הזכות להביע דעה ערכית. ויש מה לומר גם בזכות חופש המחשבה.
אבל בהחלט יש פה מקום לשיקול דעת.

האדם המחונך לכבד את הזולת באמת, לא כמס שפתיים, יודע לשמור דעות פרטיות מסוימות לעצמו.

אבל ההתייחסות לאברי גוף כאלו ואחרים אינה רק בוטה, כי אם על סף האלימות המילולית, ולא ראויה להבעה. בוודאי שלא הבעה פומבית, יחסית.
חוץ מזה, נדמה לי ברור לכל עין (אפילו הבלתי מזוינת) שלא איבר המחשבה שלט באקס הבלתי מכובד הזה, כי אם איבר אחר…

ואוסיף עוד את זה: בשנת 1988 יצא אל המסכים סרט מזעזע, המבוסס על מקרה אמיתי, שלימד את העולם לקח. כל אישה זכאית (גם כאן – מבטן ומלידה) ללבוש כל מה שברצונה. שום בגד (ושום דבר אחר, אף לא התנהגות פרובוקטיבית) לא הופך אותה מותרת.
לא למילים ולא למעשים.
האישה בכללותה אינה הפקר. שווה לחזור על זה – לא למילים, כמו גם לא למעשים. נקודה.
L