והאם יש מי ש-מוחה על זה?

עם קפה הבוקר לקחתי את עיתון יום האתמול והתחלתי לקרוא את כל מה שלא קראתי אתמול. לפתע נתקלתי בתמונה מקוממת. אין לי שום זכות להעתיק את התמונה לכאן, לכן לא אנסה. אתאר אותה במילים:

שתי דמויות אנוש, בלבוש מגן מלא, צולמו מהגב. אני מניחה שגם עטו מסיכות כפולות, כפי ש'לבוש מגן מלא' רומז. כלומר – הגוף, כמו גם הפנים – מכוסים.
על הגב של שתי הדמויות נכתב 'אח/ות'.

מה זו השטות הזאת?

העברית מגדרית. אי אפשר לפנות בדרך מכבדת ומכובדת אל אדם, מבלי לדעת אם מדובר בגבר או באישה.
תגידו – ברגע שהאדם מדבר אפשר לפענח באם מדובר בגבר או באישה. ואענה שקרה לי המקרה בו התקשרתי אל מקום מסוים ולא הצלחתי לפענח אם ענה לי גבר או אישה, רק על סמך הקול.

והנה עוד סיפור אמיתי:
לכאן, אל הבלוג הזה ממש ולפני כשנה, הגיע אלי זר מוחלט במפתיע. והגיב לי לא רק בתוקפנות מסוימת, אלא גם בלשון זכר. למרות ביטויים מפורשים בגוף הפוסט, כמו 'ואני לא מתכוונת…'.
נתתי לו להנות מהספק והסברתי שאני אישה.

כעבור זמן, פנה אלי שוב בבלוגו של מישהו אחר (שם לא יכולתי למחוק את התגובה החוצפנית בעיניי), ושוב בלשון זכר.
הפעם, בהתעלמות מוחלטת לא רק מלשון הנקבה של התגובה שלי, לה הגיב, אלא גם מלשון השלילה… (מה שלמעשה, חשף אותו לעלבון בוטה מצדי, אבל הסתפקתי בתגובה קצרה, היות ואין לי נטייה להעליב, במיוחד אם יתכן שמספר משקפי הקריאה שלו צמח מבלי ששם לב).

אבל-ברם-אולם ומבחינתי – זה זלזול.
זה ביטול של מי שאני במקרה הראשון ובמקרה השני – ביטול כפול, שלי בתור אישה ושל דעתי.
זו בריונות.
ואותי זה בעיקר מרגיז.

אם כי זו רק דוגמא להמחשה.
האדם החולה המאושפז בבית חולים – אי אפשר לצפות ממנו לזהות קולות של יצורים מפחידים המכוסים מכף רגל ועד ראש.
האדם החולה המאושפז בבית חולים – רוצה (כפי הנראה) להתייחס כראוי לצוות המטפל בו, היות והאדם הזה וחייו תלויים בצוות ובטיפול.

בזמנים בהם גם שמות איבדו בהירות מגדרית ("תמר, בוא הנה!" נשמע לי צורם) אי אפשר לכנות בני אנוש ב-'אח/ות'.
ה-'אח/ות' מבטל את האנשים שזה מה שכתוב על הגב שלהם. כאילו שזה בכלל לא משנה מי אלו, וזה יכול להיות כל אחד. לא רק כבודם חולל, אלא גם עצם זהותם נלקחה מהם במחי מילה לא ברורה.

במקביל לכל, אנחנו לא יכולים לעוות את העברית ולהמציא את ה-'היוא' כדי להחליף את 'היא' ו'הוא'.

אני מניחה שהשטות הזו נובעת מ'פוליטיקלי קורקט' אמריקאי, שמאז ומתמיד נראה לי שטחי, רדוד ונבוב (ולמעשה – המצאת שמות 'יפים' כדי להמשיך לדבר בזלזול על אחרים מאחורי גבם, ועדיין להרגיש מתורבתים).

וזה לא יכול להגיע אלינו. זה לא מכבד ולא מכובד. זה לא מתורבת, אלא בדיוק להיפך.
L

הייתה זו הפעם השנייה בה נתקלתי בביקורת ספרותית מדאיגה:

"(אגב, לא ברורה ההתעקשות לתאר אותה כ"מלומדת" – ביטוי ארכאי ולא מתאים שמופיע כמה וכמה פעמים בטקסט)".
[ההמממ… טקסט? הייתי אומרת 'מלל', או למה לא 'סיפור'?].

והנה אגב משלי. לכל אורך הביקורת משולבות מילים כמו טאץ' (במקרה הזה הייתי אומרת 'ניחוח'), פורמלי (רשמי), אולטימטיבית (במקרה הזה הייתי אומרת 'בהגדרתה' או 'במהותה', או אפילו 'לגמרי'), נרטיב (עלילה), ז'אנר (סוגה), וממש Page turner באנגלית (ולא מותחן).

רק רגע. אני זוכרת רגע אחר, למרות שעברה מאז יותר משנה. ישבתי מול מישהו בן למעלה מ-90, שלפתע אמר משפט שהכיל את המילה 'שַׁפִּיר' (?!).
לא הבנתי את המילה וכתוצאה מזה – לא הבנתי את כל המשפט. אבל באותו רגע לא התחשק לי לשאול מה הייתה כוונתו (נכון יותר – כוונתו לא ממש עניינה אותי). אם כי מהמילה עצמה הסתקרנתי. לכן חיכיתי עד שחזרתי הביתה, פתחתי מילון וגיליתי את משמעותה:
"1- יָפֶה, נָאֶה. 2- היטב, כראוי. 3- יפֶה, מוטב, ניחא".

בהחלט מילים יפות, נאות וטובות (ולפתע אני קולטת, תוך-כדי כתיבה, כי הפסקתי לשמוע/לקרוא אי-אילו מהמילים הללו).
אם כי לענייננו, אולי, יתכן והתפתחות הרפואה, ובעקבותיה – הרחבת השימוש במילה 'שָפִיר' – דחקה מהביטוי את המילה המודגשת. היות ובהיעדר ניקוד – המילים נראות זהות (ועל-כן מסוגלות לבלבל).
ואולי המילה המודגשת בארמית בכלל? במילון שלי זה לא צוין, אך נדמה לי כי יש מקום לחשד כזה. ובכל מקרה, יש מילים עבריות טובות ונאות שהחליפו אותה. לכן היעלמה נראית לי כהתפתחות טבעית, משולבת עם התפתחות מדעית.

גם הפעם, למול הביקורת שציטטתי לעיל, פתחתי מילון. וגיליתי כי אכן, מְלַמֵד (מלשון מורה) זו מילה 'מִסִפְרוּת התלמודים והמדרשים העתיקים'.
אבל מְלֻמַּד (מלשון איש-מדע, למדן, בָּקִי, מאומן) זו מילה 'מהספרות החדשה, וכן מהעיתונות והלשון המדוברת בימינו'.
נו, טוב, מילון משנת 1991. ובכל-זאת, מי החליט ועל-סמך מה, ש'מלומדת' זו מילה ארכאית? ומה ציפה המבקר כי יהיה התיאור? 'בעלת מ.א.' כפי שקראתי במקום כלשהו? או פירוט של תואר ראשון/שני/שלישי?
ולמה להכביר מילים כאשר 'מלומדת' זו מילה מגדירה ומדויקת?

מצד שני, לא קראתי את הספר. אם הסיפור כולו כתוב ב'עברית חדשה', הכוללת טאץ', פורמלי, אולטימטיבית, נרטיב, ז'אנר, ו-Page turner, אולי באמת ה'מלומדת' מזדקרת לעין ואכן לא מתאימה?

מהפעם הראשונה בה נתקלתי בביקורת ה'שפה ארכאית' אני לא זוכרת הרבה. מי ביקר, באם תרגום או כתיבת מקור – נמחקו מזיכרוני. אני זוכרת בעיקר את התחושה…
קראתי ציטוטים של משפטים ופסקאות מהסיפור, דרכם המבקר ניסה להמחיש את ארכאיות השפה, ולא הבנתי מה הייתה כוונתו. היות ולתחושתי האישית, קראתי כמעט עברית נכונה, למעט שימוש מוגזם (ולא נכון) ב'הוא-היא-הם'.

כל זה גורם לי לחשוב כי ביקורת ה'ארכאיות' נובעת ממי שלא ממש יודע עברית, שנתקל במילה השולחת אותו אל המילון. (ובמקרה הראשון, אולי אף התעצל לגשת).

אבל זה בדיוק מה שספרות טובה אמורה לעשות – להעשיר אוצר מילים, להנחיל מחדש את העברית, להחזיר אל התודעה את השפה שלנו, המתחלפת לאיטה במילים כמו טאץ', פורמלי, אולטימטיבית, נרטיב, ז'אנר, ו-Page turner.

ואם מישהו נדמה כלא מודע לכך שאינו יודע עברית, אין לי אלא לשאול: מי לימד אותו שפה, לשון, דקדוק, תחביר (אם בכלל)?

אבל-ברם-אולם, אם כבר הגעתי (ברמז) אל משרד החינוך, עליי להוסיף (וסלחו לי על הארכנות) כי כבר בימי ביה"ס שלי הרגשתי כי לימדו אותי פחות מכפי שלימדו את ההורים שלי (גם אם רק אני למדתי בארץ).

אין לי ילדים משלי, אך הכרתי פעם מישהי (פחות או יותר בגילי) שחוותה את מערכת החינוך עם בנה. לתחושתה, את הבן שלה לימדו לא ידע ממשי אלא איך למצוא ידע. קיוויתי שהיא טועה, היות וזה נדמה טיפשי-משהו. ולאן נעלמה הקלישאה (המציאותית עדיין) ש-'אפשר להביא סוס אל מים, אי אפשר להכריח אותו לשתות'?
לשם הבהרה – אני ממש לא (!) משווה אף אחד לסוס, אלא מתייחסת אל השיטה. אפשר להראות לילד איך למצוא ידע, אי אפשר להכריח אותו לחפש…
(ואגב אחרון – אולי ביקורת הארכאיות הראשונה הגיעה ממי שלימדו אותו רק איך למצוא מילון, ולא הכריחו אותו לחפש בו?).

ועכשיו, אין לי מושג איך הגיעה אלי השמועה, שמשרד החינוך הפסיק ללמד ניקוד. גם אין לי איך לדעת אם יש אמת בשמועה הזו. אבל אם כן, זו התדרדרות חדשה, שבסופו של דבר תהפוך את המילון עצמו לארכאי…
L

לפתע פתאום צץ בגינה הציבורית ספסל חדש.

יש עליו לוחית:

1- מונגש?! למה להמציא מילים מלאכותיות-משהו, כאשר כבר יש את המילה המצוינת 'נגיש'?

אם כי עצם הרעיון באמת נחמד. מחשבה נאה. אבל-ברם-אולם…

2- למה דווקא בימי קורונה? ואם כבר, למה לתקוע ספסל חדש בין שניים קיימים במקום להחליף אחד מהם? שימו לב למרחק בין הספסלים…

ועדיין ספסל נחמד
L

כמנהגי (מדי פעם) אתחיל בהגדרה (של אבן שושן):

לָקַח – 1. נטל, אחז ביד, הסיר דבר-מה ממקומו וקיבלו לידיו או לרשותו. 2. כבש. 3. קנה, קיבל דבר-מה לרשותו לאחר ששילם את מחירו לַמוֹכֵר.

עד כה, נדמה כי הכל ברור ופשוט, לא? או, במילים אחרות, אפשר לומר כי 'לקחת' משמעו להושיט יד, לתפוס חפץ, להרים אותו ממקומו. באם בחינם או בתשלום.
ומרגע זה והלאה צריכה להגיע מילה אחרת – 'להניח'. כמו, למשל – במקום אחר מהמקום המקורי. או – 'להעביר' את החפץ מ-פה לשם.

ולצורך הדיון הנוכחי, נשאיר לרגע זה בצד את ה'כיבוש', היכול להיות רגיש במחוזותינו ובתקופתנו. לרוב (בשתי הגדרות משלוש), מדובר בלקיחה של משהו מוחשי, לא בהכרח בכיבוש המחזר את מי שחשק בו/בה (בדמות 'כבש את ליבו' הפוליטי/רעיוני/דעתני).
נשאיר בצד גם את המטפורה וההשאלה, היות ושתי אלו מסוגלות בהחלט לבלבל.

וכעת, לאחר שהבהרתי את גבולות הדיון, הבה נדון:

לקח סמים.
ביטוי שהשתרש במחוזותינו כמתאים וראוי. אבל למולו מתחשק לי לשאול – לקח סמים מניין ולאן (כמו גם – למה)?
(בהתעלם, הפעם, משאלת החוקיות של העניין) להרים סם ממקומו (בין אם סתם ככה, בין אם בגנבה, ובין אם לאחר ש'שילם את מחירו') לא בהכרח אומר להסניף/להזריק/לבלוע ו/או להשתמש בסם בכל דרך אחרת.

אם כי זה העניין בסמים – השימוש (לא שאני ממליצה או מקבלת. ממש לא! מהיותי אזרחית שומרת חוק, אני מתנגדת לשימוש לא חוקי בסמים). עדיין, במחוזותינו נהגנו להגדיר את זה כ'שימוש בסמים' (או בסלנג – סוטול, על כל הטיותיו). כלומר – עד שהגיע המתרגם (או מתרגמת) הבּוּר, שתרגם מילולית את הביטוי באנגלית – Taking drugs, והוציא מהעניין עצמו את כל ההיגיון.

לקח דברים בקלות.
הו. זו נדמית לי כהגדרה מצוינת ל'גנב'. מי שידו קלה עם חפצים לא לו. בין המילים הללו לבין התייחסותו של אדם לנושא כזה או אחר, אין שום קשר (בוודאי שלא קשר הגיוני).
אם כי, בפועל ולמעשה, Take it easy, משמעו האמיתי 'הירגע'. או, 'התייחס אל זה בפרופורציה'. או בשוויון נפש (שלא לומר 'אל תתרגש').

לוקח ת'זמן.
ובכן, אין דברים רבים חסרי כל מוחשות כמו 'זמן'. בפועל, הלכה למעשה, אי אפשר לקחת אותו משום מקום אל שום מקום אחר. ו- Take your time לא אומר הרבה מעבר ל-'אל תמהר'. או – 'בנחת' (בשופי?).

ובגרסא אחרת לגמרי ושונה לחלוטין – לקח זמן.
כמובן, כל האמור בפסקא האחרונה תקף גם כאן. ו- It took time, אומר כי נדרש זמן למשהו להתרחש, להתבשל, להתממש, לקרות, להתפתח, לצאת אל הפועל וכו'.
גם כאן לא תמיד יש מוחשות לתהליך…

ובל נשכח את לקח נשימה/לגימה.
גם הנשימה וגם השתייה יומיומיות ממש. גם זו וגם זו נחוצות… ובכן, כדי לחיות. ועם ניסיון מעשי כמניין שנות חיינו, נראה לי מוזר שקיים מי שלא מודע כי נשימה מורכבת משאיפה ונשיפה.
ונוזלים (כמו מים, מיץ וכו') אמנם ניתן בקלות רבה לקחת מהמרכול הביתה (לאחר התשלום בקופּה, כמובן), אבל אין הרבה טעם להכניס את הבקבוקים פנימה, אם אין כוונה, פשוט, לשתות… (למרות שאפשר גם ללגום).

וכל זה הזכיר לי… בפאנל בנות בטלוויזיה, לפני לא מעט שנים, סיפרה מישהי כי מישהו אחר, עולה חדש, אמר לפתע כי עוד מעט 'יזרוק למעלה'. נדרש לה רגע להבין כי האיש תירגם מילולית, כדי להזהיר שלא הרגיש בטוב, ו/או כי יש לו בחילה.
לא ציינתי את הסיפור הקטן הזה בכדי ללעוג לעולים חדשים, חס וחלילה (!). אלא בכדי להמחיש עד כמה נחוצים: מחד – ידיעת השפה (ו/או לימוד השפה) ומאידך – היגיון לשוני, בכדי להבהיר כוונות.

ובכן, כל זה נכון לדעתי ולתחושתי. ומה דעתך?
L