(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ט').

מה שנסתר במיוחד בימינו, זה ידע ומידע.
כבר במבט חטוף אל ההנחיות במחוזותינו נדמה כי אף אחד לא יודע כלום…

1 ריחוק של שני מטרים זה מזה. מחד – מובן. מאידך – לא כל המדרכות בסביבתי המידית מאפשרות את הריחוק הזה; ולא תמיד אפשר להימנע ממדרכה מסוימת.

2 איסור תנועה למאה מטר למטרת התרעננות. אבל למטרות אחרות? כנראה שמותר. הרי אף אחד מציאותי לא יכול להאמין שאפשר למצוא כספומט/מרכול/עיתון/בית-מרקחת במרחק של מאה מטר זה מזה.

המרכול הקרוב ביותר אליי, למשל, נמצא כשלוש מאות מטר ממני. וזה מרכול שזה כעשור לא למד עדיין איך להזמין מראש מלאי בכמות מספקת. כך שתמיד יש בו חוסר של משהו, המחייב ללכת אל המרכול הבא (כחמש מאות מטר נוספים) ולפעמים גם אל השלישי – כ-1.2 ק"מ.

3 איסור תנועה למרחק של 500 מטר למטרות ספורט. אבל למטרות אחרות? כנראה שמותר. והרי נאמר מפורשות שכדי להגיע אל חנות שנפתחה אפשר ללכת יותר מזה. או, לפחות, זה מה שנכתב בעיתון בשבוע שעבר.

והנה דוגמא מהמציאות של חיי האישיים:
אחד ממוצרי הצריכה היומית שלי פשוט לא ניתן להשיג בשום מקום בסביבתי המידית. התחליף המקומי עולה יותר מפי שניים. ליתר דיוק כ-217% יותר.
וזה גם לא באמת החישוב הנכון, אלא רק הקרוב ביותר האפשרי, בהתייחס להיעדר כל יכולת לחשב במדויק את כלל המרכיבים. סביר להניח כי החישוב הנכון יתקרב יותר אל 250% או אפילו קרוב ל-300%. ומי, השפוי בדעתו, יהיה מוכן לשלם כל כך הרבה יותר?
אבל-ברם-אולם, כדי להשיג את המוצר עליי ללכת את 1.2 הקילומטרים הנ"ל.

לסיכום (ולדעתי האישית) לא כל כך 'הנחיות/הוראות', אלא 'המלצות'. והמלצה בלבד אי אפשר לאכוף, או להימנע לגמרי מלהפר.
ההנחיה/הוראה היחידה בימינו אותה ניתן לאכוף זו חובת המסיכה בלבד (ומהיום ועד להודעה חדשה – הקנס ינחת ללא אזהרה).

ובינינו? אני יוצאת בכל בוקר (מלבד שבת, חג ועוצר) אל המרחק הקרוב ביותר האפשרי (בהתאם לצורך). אף פעם לא נתקלתי באכיפה משום סוג.
במקביל, בכל יום אני נתקלת באנשים ללא מסיכה כלל, או כזו המשתלשלת מתחת לסנטר (או מהיד), או כזו המכסה רק את הפה ולא את האף (ולראיה, התמונה המדהימה הזו! מי היה מאמין?). מה שגורם לי לחשוב כי לא כל אחד בכלל הבין את ההנחיה… (בלי שום קשר להשכלה).
ועדיין, משרד הבריאות טוען לשקיפות, למרות ביקורת חמורה של רופאים.

מלכתחילה רב היה הנסתר על פני הגלוי וככל שהזמן חולף התחושה הזו רק מתעצמת…
L

… לראות גן (ציבורי) סגור…

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ו').

יום רביעי האחרון התאפיין (לדעתי-טעמי-תחושתי) בשיגעון.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה היה לי כי הובטח לנו שלפני צעדים דרסטיים נקבל התרעה של יומיים. והנה, כבר פעמיים ההנחתה הייתה כמעט מהרגע אל הרגע. ובאופן כל כך לא נהיר ולא ברור, עד כי כל אחד מצא לזה פרשנות אחרת (ונהג כרצונו, ללא כל התחשבות).

ובכן, ביום רביעי בבוקר עוד חשבתי לתומי כי אצליח מאוחר יותר להתקשר אל אחת הרשתות הזולות יותר ולהזמין משלוח מוצרים בטלפון. וכבר הכנתי רשימה. אבל יש דברים שממש אי אפשר להזמין או למצוא בסביבתי המידית. לכן, אל הדרך יצאתי…

ובדרכי עברתי בגינה האחורית ומצאתי אותה חסומה בסרטים. משם ניגשתי, את העיתון אספתי והמשכתי הלאה, אל המרכזון הרחוק. בלית ברירה.

באמצע הדרך חשבתי לקנות לי בקבוק מים. בדיוק עברתי ליד מרכול. ניגשתי אל הדלת האוטומטית. עם היפתח הדלת שמעתי צעקות. כל מי שעמד שם סביב הקופה צעקו זה על זו ולהיפך. בהלם, פניתי לאחור, ושכחתי לגמרי מהמים.

משהגעתי אל המרכזון, בדקתי עם המוכר שאכן יש לו את מה שחיפשתי (מטרת היציאה המקורית, אותה לא שכחתי), וניגשתי למשוך כסף מהמכשיר הקרוב. רציתי רק מאה ש"ח אך למכשיר נותרו רק שטרות של מאתיים. בתקופה הנוכחית, כאשר עדיין הכל לא ברור, לא רציתי למשוך סכום כפול מכפי שחשבתי שהצטרכתי. לכן, עדיין – בלית ברירה – נכנסתי אל המרכול הקרוב. ביררתי איך מושכים אצלם מזומנים וניגשתי לעמוד בתור.

אל תבינו אותי לא נכון – גם אני חושבת ששמירת מרחק של שני מטרים מנותקת מהמציאות (לפחות בסביבה שלי המדרכות, למשל, לא מגיעות אל רוחב של יותר ממטר-וחצי. ואלו הנטועות עצים ליד השפה, אף מצטמצמות למטר בודד). ובכל-זאת, זו ההוראה.
כך שהתייצבתי בתור במרחק שני מטרים מהלקוח לפניי. לפתע-פתאום נכנס גבר אחר ברווח בינו לביני. אמרתי 'סליחה, אני בתור'. הגבר אמר שחשב כי סתם עמדתי שם, ללא עגלה וללא מוצרים… (?!?… תהיתי… למה שמישהו יעמוד סתם, ועוד באחד המקומות הסגורים והכי מסוכנים בימינו?). הסברתי לו ש'אני שומרת מרחק'. הגבר הפטיר משהו על שעליי להזמין את המשטרה. אבל התרחק קמעה.
וכמוהו היו שם עוד רבים אחרים, שלא שעו להוראות (לפעמים אמנם בלית ברירה. פשוט המעברים צרים ממטר וחצי…).

בכל-זאת משכתי, יצאתי, קניתי, חזרתי, התמקמתי בנוח והתקשרתי להזמין מוצרים. התברר לי שניתן להזמין רק ברשת האינטרנט (מופת לו המחשב שלי לא מסוגל), וכי המשלוח עצמו עלול להתעכב עד כדי שבוע-עשרה-ימים…
(?!?… תהיתי… איך אוכל לחכות שבוע-10-יום לגבנ"ץ, שאצטרך כבר למחרת בבוקר?) ו-(מישהו אמר משהו על היערכות?). בלית ברירה, התלבשתי מחדש בבגדי רחוב וטסתי החוצה.

בסבב מהיר ככל יכולתי התארגנתי על עוד מעט מזומנים, עוד רכישות של מוצרי יסוד חיוניים. התאכזבתי מחוסרים מסוימים (אין מסיכות, אין מדי חום). וחזרתי עמוסה לעייפה, לאחר כל עודף ההליכה של כל הבוקר.
חזרתי והתיישבתי לתהות…
במשך כל אותו יום שמעתי ילדים בגינה הציבורית, החסומה בסרטים ושלט…

נדמה לי ברור למדי. ובכל-זאת ילדים צהלו שם עד בלי די באותו יום. ולמען האמת, גם למחרת אם כי מעט פחות (שלא לומר בני-נוער בלילות).

ביום חמישי בדקתי את העיתון ברשת מוקדם בבוקר. הקשבתי לחדשות של שש. האיסור החדש, לא ללכת יותר ממאה מטר, כל כך מנותק מהמציאות, עד כי אין לי מושג מי המציא את זה. האם נדמה למישהו שבכל מאה מטר יש מרכול (למשל) או מחלק עיתונים? והרי אל אלו מותר לגשת… הללו חיוניים… אבל איך בדיוק?

אגב, מה שאני לא מבינה פה באמת זה – גם אם הפסיקו להנגיש לנו את המפות באופן יומי, למשרד הבריאות וודאי יש מפת קורונה עדכנית. למה לא משתמשים בה? למה להחליט על הגבלות מחמירות כאלו לכולם? נכון ליום שלישי השבוע (הזמן האחרון של עדכון המפה בוויי-נט בעת כתיבת מילים אלו), מהאזור בו אני גרה ועד המרכזון לעיל – לא היה וירוס. בכלל. למה שלא אוכל ללכת לשם חופשיה?

ובכן, ביום ה' הלכתי אל העיתון בכל-זאת. ובדרך גיליתי כי הסרט שממש למרגלות השלט לעיל נקרע. לא רק זה. אתמול מוקדם בבוקר עדיין שמעתי שם ילדים, עוד בטרם יצאתי מהבית…

ולסיום, מילה טובה נוספת.
והפעם, אני בעצמי לא מאמינה שאני ממש מתכוונת לכתוב את הדברים הבאים, היות ודעתי בעבר (הרחוק והקרוב גם יחד) לא הייתה חיובית.
אבל הנה, רצה הגורל ודווקא השבוע, אימא שלי (שתהיה בריאה!), שכבר כחודש אסור לה לצאת מהבית (מפאת גילה), הצטרכה שירות בנקאי. האצתי והרצתי את אצבעותיי על המקלדת ומצאתי לה את מספרי הטלפון החדשים. אבל אימא שלי (שתהיה ותישאר בריאה!), למרות עשורים רבים של חיים בארץ, עדיין לא שולטת בעברית. וכמובן, הסתבכה. והתקשרה אליי להגיד כי לא הצליחה להגיע אל בנקאי.

בלית מידע, התקשרתי אל 'פניות הציבור'.
בבנק הפועלים התשובה הייתה פשוטה, מהירה וחד משמעית – שתתקשר אל 2403* – קו חדש ומיוחד, המיועד לבני שבעים ומעלה. בלי הקשות מיותרות של מספרים, מיד מגיעים אל הבנקאי ועושים הכל למול בן-אדם ממשי. נהדר!
וכך אכן היה. ועל זה יש לומר – כל הכבוד לבנק הפועלים!

בבנק אחר, לא חשבו מראש על לקוחותיהם הוותיקים. אבל-ברם-אולם, מפניות הציבור התקשרו אל הסניף המתאים ומשם התקשרו אל אימא שלי. פעמיים, היות ובפעם הראשונה הגיעו אל שיחה ממתינה. וגם זה יפה! אם כי לא יפה כמו יעוד מספר רק לזה…
L

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ה').

בין כל שאר הקיטוּרים שחשבתי להעלות (ויתכן כי אולי עוד אתבטא בעתיד) בעיה נוספת הרימה ראש…

ובמילים אחרות – מה יהיה עם החשבונות?
כבר בשבוע שעבר ניסיתי להתקשר עם סניף הדואר הקרוב אליי ולא הייתה תשובה. עד היום עוד לא התפניתי לנסות לברר מה קורה עם זה. אבל החמוּר מכל החשבונות זה חשבון הארנונה (חמור, בגלל העירייה הקשה המסוימת). על כן ניסיתי ליצור קשר עם העירייה, כדי לנסות לברר פרטים.
נעניתי בהקלטה – משרדי קבלת הקהל סגורים, עקב המצב. ובמקרים דחופים, אפשר להתקשר אל המוקד…

ובכן, עוד מהסתיו יש לי תקלה. אני מחייגת את המספר המקוצר של המוקד של העיר שלי (בטלפון קווי המותקן בדירת המגורים הנייחת!), ומגיעה אל העיר השכנה, שמספר המוקד שלה לגמרי אחר.
ברגע שגיליתי את התקלה, ניסיתי לדבר על זה עם מי מהמוקד שלי (אליהם הגעתי בחיוג המספר הארוך של העירייה), ונעניתי – זו מערכת ניתוב אוטומטית כלל ארצית, אין עם מי לדון בתקלות (מנפלאות הטכנולוגיה? ובימינו, כנראה שהחיוג הארוך בכלל לא פתוח לי… אם כי לא הייתה לי סבלנות להקשיב עד סוף ההקלטה).

נו, שויין, על חשבון הארנונה מופיע מספר טלפון לבירורים. ההקלטה אמרה לי להמתין. המתנתי. לפתע, הקלטה אחרת הודיעה לי כי מקומי בתור – 1. ונשאלתי באם ארצה להמתין או להשאיר מספר טלפון, כדי שיחזרו אליי. ולמה ששיחה מתארכת תתמשך על חשבוני? השארתי מספר. כעבור זמן-מה הטלפון צלצל. 'זו שיחה חוזרת… הינך מועבר לנציג שרות'. חיכיתי (והרי לא אמרו לי להמתין דווקא). לפתע חזרה ההקלטה 'זו שיחה חוזרת… הינך מועבר לנציג שרות'. חיכיתי. ו…

חזרה בשלישית ההקלטה 'זו שיחה חוזרת… הינך מועבר לנציג שרות'. ניתקתי. והבנתי – אין שם בני אדם, אבל מישהו שכח לנתק מערכת אוטומטית (עוד מנפלאות הטכנולוגיה?).

כמובן שהתעצבנתי, ומבלי משים, כבר התחלתי להתנסח במילים קשות. בסופו של דבר, כעבור מספר שעות, אף שלפתי דף ועיפרון והתחלתי לכתוב את הפוסט. כאשר לפתע פתאום צלצל הטלפון.
'זו שיחה חוזרת… הינך מועבר לנציג שרות'. וממש לא ידעתי מה עכשיו או לקראת מה עליי לצפות, עד שעלתה על הקו אישה, ממשית, בשר ודם, ומיהרתי לחפש את החשבון והכרטיס. ואכן הצלחתי לשלם. כולל מספר אישור.

ובעיית הבעיות? לפני מספר שנים נעלמו לי שני חשבונות מים (ברצף) מהתיבה בבניין. כאשר קלטתי חשבונות של אחרים בתיבות ולא מצאתי את שלי, ממש ניגשתי אל משרדי החברה ורק שם ואז התברר לי כי החמצתי גם את תשלום החשבון הקודם. ניחא כאשר חשבון בודד הולך לאיבוד, אבל שניים? ביקשתי מאותו יום והלאה לשלוח לי את החשבונות אל תא הדואר, בדואר. שם לאף אחד אחר מלבדי אין גישה לדואר שלי. אבל סניף הדואר הזה נמצא קילומטרים ממני (לא מדדתי כמה בדיוק). ואיך אגיע?
אולי לאלוהי הקורונה פתרונים…
L

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ד').

נדהמתי, לטובה, כאשר הגעתי אתמול בבוקר אל סניף 'אושר עד' בתל-אביב. לא רק שהגעתי לפני זמן הפתיחה הרשמי ומצאתי את הסניף כבר פתוח, אלא שממש בכניסה…

לא האמנתי למראה עיניי – שולחן, משולט ומוסבר היטב, ועליו קופסאות פתוחות של כפפות חד-פעמיות ומגבונים לחים, לשימוש הקונים.

בחינם.

נו, לא הייתה המידה שלי, והכפפות הגדולות עליי הכבידו על העיסוק בכסף.
במקביל, אני לא רוצה לחשוב כמה זה עולה להם.
אבל בכל אופן, בהחלט יאמר לזכותם – יוזמה מבורכת, כל הכבוד ורוב תודות. לא נתקלתי בזה (בעצמי *) בשום מקום.
L

(* מוקדם יותר אתמול שמעתי שני זרים דנים במצב. אחד מהם אמר לשני, כי באחד מסניפי הסופרפארם הציבו מתזי אלכו-ג'ל).

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ג').

נדמה שמישהו, במקום כזה או אחר, התבלבל קמעה.

כלומר – אפשר ללכת אל המרכול. יופי. אי אפשר למנוע אזרחים מלהצטייד במוצרים מתכלים. אבל כאשר במרכול, איך אפשר להתרחק שני מטרים מהקופאי/ת? הרי המרחק האנושי בקופות, לדעתי (ולתחושתי. לא מדדתי), קטן ממחצית המטר…

כלומר – אפשר לנסוע עדיין בתחבורה הציבורית (גם אם עדיף להימנע ממדגרות הנגיפים הללו). אבל, במקביל, אסורה התקהלות של עשרה אנשים. ומה יעשה נהג האוטובוס? יספור ראשים? ולכשיגיע אל תשעה נוסעים, יסרב להעלות עוד?

היות ואתמול השכם בבוקר שאלת המרכול בערה לי יותר, במקום להקדים לצאת כהרגלי המתנתי (בעצבנות מתגברת) לשעה שמונה בבוקר. זמן בו אמור להיפתח המוקד הטלפוני של משרד הבריאות. לכשהגיע הזמן, פעמיים חייגתי 5400*, עברתי תהליך קצר ובסופו הגעתי אל צליל תפוס. החלטתי כי התעכבתי מדי (והעצבנות התגברה מדי) ויצאתי, בלית ברירה.
את העיתון החמצתי. והיה עליי להסתפק בגרסת ה-PDF המעצבנת. (טוב, זה סתם קיטוּר. אבל אתמול העיתון הכיל המון מידע. כמו למשל ההבנה [בין השורות] כי טוב מאד שהטלוויזיה שלי משמשת כמעמד לטלפון הביתי, ולא מחוברת אפילו לחשמל. בטח שלא לשום ממיר, אותו החזרתי לפני שנים עם המעבר לדיגיטל. היות והטלוויזיה, הסתבר לי בדיעבד, רק מגדילה את הבהלה. הדי מיותרת, אם מביאים בחשבון כי ממחלת השפעת מתים יותר מאשר מקורונה. במקביל, כל התמונות ברורות יותר, בהרבה, בפורמט הזה. בנוסף, מה שאני באמת אוהבת ב'ישראל היום' זה העידוד המזדמן המורגש לטעמי. כמו בכתבה חביבה מאד, על האיטלקים, היוצאים אל המרפסות הפתוחות שלהם ושרים. עם מכסי סירים או מחבתות בתור מצילתיים. משום מה, זה הופיע ב-PDF של אתמול, אך לא מצאתי זכר לזה ברשת…).

כאמור – יצאתי החוצה. לתחושתי האישית ההבדל אתמול בבוקר מאתמולים קודמים לו, לא היה גדול. אמנם אחת המכולות נותרה סגורה. אבל חנות מתנות נפתחה. אולי בגלל שירות הדואר במקום? אין לי מושג. ואני לא בטוחה שהיו פחות הולכי רגל. אגב, מאתרי הבניה עלה רעש כל היום.

וכאשר במרכול, לא ספרתי ראשים. עניין אותי יותר למצוא ממחטות נייר (שאזלו) ולחם (שנמצא בשפע). אם כי לתחושתי, היו שם יותר מעשרה קונים…

מצד שני – המרכול גם התברר כמקום לרעיונות מקוריים. למשל, האישה המבוגרת שהצמידה נייר סופג מקופל לשניים אל פניה. למה ממחטה כאשר נייר סופג באותו גודל ועבה יותר? היה לה תירוץ. הצטננות וביקור קודם בקופ"ח. הגיוני.
אבל כפפת פלסטיק רק על אחת מידיה, בכל-זאת העלתה סימן שאלה… לטעמי – עדיף האלכו-ג'ל על שתי הידיים, במיוחד למצוננים בינינו.

בשורה התחתונה, למול הוראות סותרות כאלו, אני לא רואה את הדרך להיענות. ומן הראוי שמישהו כלשהו יספק הבהרות.
בתקווה לטוב ובריאות לכולם
L

נכון לרגע פרסום הפוסט – חיפשתי ברשת, הקשבתי לחדשות השעה שש של רשת ב', ולא מצאתי שום הבהרה…

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ב').

'ישראל היום' הנגיש לכולנו שירות חשוב מאין כמוהו – רשימה מתעדכנת של החולים הידועים והמסלולים שעברו.

קריאת הרשימה יכולה להרגיע את הרוח והנפש, כפי שחוויתי בעצמי (כבר לא פעם ולא פעמיים), עם הגילוי שאף אחד מהחולים לא נקרה בדרכי (עדיין) וכי לא פגשתי מי מהם, ואף לא חלפתי בקרבתם.
במקביל, ברור לי מעל ומעבר לכל ספק, כי זו אחריות אישית, גם מבחינה אנושית וגם מבחינה אזרחית, לקרוא את הרשימה ולוודא כי אין צורך בבידוד/בדיקה.

ובמילים אחרות – מובן לי מאליו כי אם הייתי מגלה שאפילו עברתי באותו אזור בו חלף מי מהחולים, הייתי מתקשרת אל אחד ממספרי הטלפון (משרד הבריאות – 5400*, או מד"א – 101) לברר מה בדיוק עליי לעשות הלאה. היות ומחקר אמריקאי גילה כי הנגיף שורד שעות באוויר (גם אם אין הוכחת הדבקה אווירית).

יש לי רק שתי טענות כנגד האתר. ראשית – עובדת היותו אתר 'כבד'. ושנית – הרפרוש המתמיד שלו, בקריאה הראשונית, מפריע בקריאה. בגלל זה אני ממליצה לזכור את מספר החולה באותה קריאה, כך שבתום הרפרוש הכפוי אפשר יהיה לגלול מטה, חזרה אל המקום בו הרפרוש הפריע (לכל הפחות – לפי הניסיון האישי שלי).
L

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה).

כפי שכתבתי בבלוגי הראשי, כבר בשבוע שעבר קניתי אלכו-ג'ל והתחלתי להשתמש בו.
בדרך-כלל – פעולת מניעה נדמית לי עדיפה על פני קפיאה שקטה על השמרים. אם כי מה שלא אמרתי, היה כי השימוש הזה נבע בעיקר מהידיעה שאני עתידה לנסוע לא מעט באוטובוסים (היות והחמץ החל להיעלם מאמצע פברואר והיה עלי למלא את המזווה. לכן מהשבוע האחרון של החודש שעבר, התגייסתי אל המבצע).

בשבוע שעבר לא ראיתי שום תנודה באוטובוסים עצמם (מדגרות נגיפים, באופן כללי ועקרוני, כאשר יש המתנגדים לפתיחת חלון. ועוד הגדילו האוטובוסים החדישים – כאשר מערכת המיזוג עובדת, החלונות ננעלים). אבל השבוע…
ובכן, יש נהגים שכלל לא מתירים עליה מהדלת הקדמית, רק מהאחורית. ואף חסמו גישה אליהם אחרי המושבים הקדמיים – מי בחוט מלופף סביב העמודים השניים באוטובוס; מי בסרט דביק חוּם בין העמודים השניים הנ"ל; מי בסרט פלסטי אדום-לבן.
יש נהגים המתירים עליה מהדלת הקדמית, אך חסמו את המושבים הקדמיים עצמם.

אתמול נסעתי גם עם נהג מבולבל-מה, אשר נהג עם כפפות פלסטיות על ידיו ומסיכה על הפנים, שלעיתים הרשה עליה מהדלת הקדמית (כמו במקרה שלי), ולפעמים לא. אין לי שמץ של מושג לפי אילו קריטריונים הגיע אל ההחלטות הללו שלו.

וכמובן שיש גם נהגים שלא נקטו בשום צעדים מיוחדים.

קרה גם המקרה בו בו-זמנית זיהיתי תנועה בזווית הראייה ושמעתי 'סליחה' בנימת שאלה מנומסת. פניתי אל הכיוון. עובדת זרה החוותה בידה על ההפרדה (של הסרט הדביק, ב-X גדול, גבוה ומאיים) ושאלה 'למה?'. עניתי לה 'בגלל הקורונה'. 'אה' נדמה היה לי כי הוקל לה, משהבינה. ויותר לא שמעתי אפילו פיפס ממנה. קיבלה את זה כמו רובנו.

וכמובן – כל ישראל אחים (בפועל, למרות ועל אף הבחירות) – קרה גם המקרה בו מישהי שלפה את האלכו-ג'ל שלה והתיזה ממנו בנדיבות-לב על ידי חמשת הנוסעים סביבה (אחד לפניה, אחד לידה, שתיים מאחוריה והשלישית העומדת לידן), שממש שמחו למחווה (אם כי, למה תוך-כדי נסיעה? הרי באוטובוס עצמו ימשיכו לגעת בדברים ציבוריים כמו עמודים, פעמונים וכו', כפי שזו העומדת מיהרה לעשות ומיד לחצה על הפעמון, לסמן את רצונה לרדת בתחנה הקרובה).

ורק במקרה יחיד נתקלתי במישהי אתמול, שהביעה מחאה (וכלל לא הבנתי מה כל כך הפריע לה). ממש ניגשה אל הנהג (עד המחסום) לשאול אותו, ולא בנועם, על מה ולמה ההפרדה (של החוטים סביב העמודים – הפרדה נמוכה והרבה יותר מעודנת מה-X לעיל, ואפילו מהאדום-לבן המפחיד-משהו, בהזכירו סרטי משטרה).
ולבסוף גם אמרה לו ש'אתה תמיד חייב להיות מיוחד' בהאשמה. אבל נדמה לי שמזה הנהג המסוים הזה דווקא נהנה, היות וענה לה 'כן!' בחיוך והתרסה.
וכמובן, שלא הצלחתי לשמוע את כל הדיאלוג בין שני אלו, היות והסבתא מעבר למעבר נחלצה מיד להגן על הנהג כנגד הנוסעת.

אני ממש לא שופטת אף אחד מהם. גם אני, כמו כולנו, כפי הנראה, באפילה לגבי המחלה הזו. אם כי לי עומדות המוֹתָרוֹת להחליט עכשיו שלא לעלות אל עוד אוטובוס (מדגרה, כאמור) עד אחרי פסח (אתמול סיימתי בהצלחה את מבצע מילוי המזווה) ובכך פשוט להסתכן הרבה פחות.
אבל להם אין ברירות. התפקיד שלהם הפך לפתע-פתאום למסוכן שבעתיים. במיוחד אם הללו נמצאים באחת מקבוצות הסיכון – בני 60 פלוס (שיש סיכוי שהנהג המבולבל חצה את הרף הזה, אם שערו הלבן מרמז משהו), או מעשנים (ולדעתי – רובם מעשנים).

אבל-ברם-אולם, מה שנדמה לי ברור מעל ומעבר לכל, זה היעדר של אחידות בהנחיות ובהוראות.
גם ב'שופרסל', למשל, מוּדעים לסכנות (גם קוּפַּאוּת הפך באבחה חדה למקצוע מסוכן). להם חילקו רשימת הוראות אחידה, המחייבות את כולם.
למה לא כך גם הנהגים? למה לא הובהר להם איך להתגונן נכון? הרי לוּ ההנחיות היו אחידות, כך גם הייתה ההתנהגות…
שלכם בתהייה
L