עדיין טרי בזיכרוני איך בסוף אוקטובר השנה יצאתי ממשרד כלשהו אל מעבר מקורה בין בניינים (פסז'), ולפתחו, ברחוב, מצאתי מבול. גשם זלעפות שוצף. ובדיוק באותו בוקר נשברה סופית (אם כי לא לגמרי לבלי שימוש נוסף) המטרייה האחרונה שלי. למול המבול, היה עליי להמתין בעל כורחי. לכשנרגע במעט הגשם המשכתי באותו רחוב מעט הלאה. מוקדם יותר עברתי שם וראיתי קופסת קרטון מלאה במטריות שונות. בעשרה שקלים. לכשחזרתי, כבר כמעט ולא נותרו מטריות. קניתי אחת מהנותרות (לצערי, לא בשחור קלסי, שכבר נגמר), זרקתי את שבורה אל הפח, ובקושי הספקתי להשתמש בחדשה בערך חמש דקות. מאז ועד היום בעיקר נשאתי את משקלה בתקווה, מדי פעם. כאשר חזו סיכוי.
מאז ועד היום, נחשו עם אילו מנעלי הבית שצילמתי לעיל התהלכתי יותר? ובכן, אני מאד מרוצה מנעלי הבית החורפיות הצמריריות החדשות שלי. אבל לא הזדמן לי לנעול אותן, מלבד לכדקה וחצי אתמול לפנות בוקר.
לא ממש נפתחו ארובות השמיים כפי שניבאו, אבל בכל-זאת – ברק הבזיק פה ושם, וגילגל לאחריו את הרעם; הגשם תופף על הגגות השונים למשך זמן-מה במקצב קבוע; עם הגשם התקרר האוויר, בסופו התחמם.
ומיד לאחר עלות השחר, אור מופז, מוזהב-מה שפע מהחלונות.
בשעה 6:35 אתמול בבוקר, זה האור שראיתי מחלוני, מסתנן דרך הענן שהתיישב עלינו ועדיין המטיר.
רק לשם השוואה עם התמונה האחרונה, הרי לכם שתי תמונות של אותן צמרות מנובמבר 2017:
נדמה לי שזה החל בשנה שעברה. לקראת חורף 2018, אם אני לא טועה, היה מי במחוזותינו, שהתרברב במערכות חיזוי מזג אוויר חדשות, חדישות וחדשניות. ומדויקות! (או שמא לקראת 2017? אני באמת כבר לא זוכרת). מה שדווקא זכור לי בברור זה שמאותו רגע פיתחתי טקס-בוקר קבוע: שמעתי תחזית בשש בבוקר ברדיו ומיד ניגשתי אל הגוגל. בדקתי מה דעתו ומיד עברתי אל אתר חיזוי אחר, לבדוק את הנבואה שם. משסיימתי, לאחר שניתקתי וכיביתי (במיוחד בחורף, אין שום טעם להשאיר שקע בתקע של מכשיר בלתי פעיל), מיד ניגשתי אל חלון המטבח כדי לפתוח את התריס, להציץ החוצה, ולנסות לשער/לפענח איזה יום יהיה לנו באמת באותו יום.
(לטעמי, בימים אלו עליי לחזור ולאמץ את טקס-הבוקר הזה!).
במקביל ובנוסף, קרו מקרים בהם נדמה היה לי כי תחזית היום למעשה חזתה את יום האתמול. ובדיעבד, לתחושתי, גיליתי כי אכן זה היה המצב. וחוויתי יום שונה לחלוטין מהחזוי.
אם כי זה כבר כמה-וכמה שנים שלדעתי, הביטוי 'עונת מעבר' משמעו – מעבר על פני כל (!) הארון, בו-ביום. היות ואין לבוש בוקר מתאים לצהריים, וזה של הצהריים כבר לא מתאים לעת ערב. ואולי עלינו לאמץ את מנהג האנגלים מהמאות שעברו – מקטורן בוקר ומקטורן ערב?
אבל הנובמבר הנוכחי גורם לי לחשוב שיתכן ופשוט עברנו דירה מבלי דעת. אל אוסטרליה.
מבט בגוגל הבוקר רמז, עדיין לדעתי, כי יתכן ואתמול נטשנו את אוסטרליה ועברנו אל מדבר כזה או אחר. כי לדעתו של הגוגל, השבוע נקפא בלילות ונתבשל קמעה במשך הימים (אליו הצטרפו גם באחת מתחנות הרדיו).
מי ייתן וימציא מישהו ארון נייד! עם מוט תליה לשני קולבים, לצידו מדף, ומתחת לשני אלו מגרה (הרי בתיק/מזוודה בגדים מתקמטים ונעליים נמעכות). כמובן ארון נייד מפולימר קל שבקל, עם ידית טלסקופית וגלגלים. רצוי בצבעים שונים. אם כי נראה לי שאפשר לסמוך על מעצבים כאלו ואחרים להחליף את הצבעים השולטים עוד בטרם תיגמר העונה.
אבל כל זה מתרחש כאן, בזמן שבארה"ב, היה מי שהעלה אל הבלוג שלו צילום של מסך הבקרה של המיזוג הביתי. וקיטר על המעלות מחוץ לביתו. בתחילה לא הבנתי. 21 מעלות זה נעים, טוב ונאה, לא? עד שברגע הבא נזכרתי ש-שם מודדים בפרנהייט…
למנייננו ה'צלזיוסי', נדמה לי שזה אמור להיות בסביבות מינוס חמש. כלומר – מתחת לאפס. מתחת לקיפאון. האיש רק לא ציין אם ביום או בלילה…
ובעיקר בגללו העליתי את הקיטור הזה לכאן, בעברית. לא רציתי לזרות לו מלח על כוויות הכפור.
מהצד השמונת'אלפים, בעולם משוגע, למה שמזג האוויר יהיה שפוי? ואם אכן לא שפוי, למה נדמה לאדם (כלומר – למין האנושי) כי ניתן ואפשר בכלל לחזות אותו?
L
רגעי חיים ישראליים 