בדרך-כלל אני משתדלת (מאד!) להימנע מלהעלות אל הבלוגים שלי רגעי שברון לב. אבל היות ואני מוצאת את עצמי כרגע במצב בלתי אפשרי, לא נראה לי שיש לי ברירות אחרות. והסיפור להלן בהחלט יכול להטריד. על כן אני מציעה מראש את התנצלותי הכנה מקרב לבי.
אוסיף עוד כי אם נמצאתי ברשת חברתית, הייתי מביאה את הסיפור הזה לשם. אבל אני מתנגדת בתוקף לפייסבוק ועוד לא החלטתי לגבי אפשרויות אחרות (ולהתחיל חשבון במקום כלשהו עכשיו לא יעזור ולא יועיל).
ביום ראשון, ה-15 לנובמבר 2020, גיליתי שמחלון המטבח שלי אני יכולה לראות אימא-חתולת-רחוב ואת הגור שלה. התלהבתי, היות ומעולם לא חוויתי אימא-וגור, גם לא דרך צפייה בסרט דוקומנטרי כלשהו (והייתה תקופה בה צפיתי בכל סרט כזה שיכולתי להשיג).
בהתלהבותי, צילמתי בטירוף, השגתי תמונות שנדמו לי חמודות ומבלי לחשוב כלל העליתי פוסט לבלוג הראשי שלי.
גם אם מאוחר יותר קלטתי שמשהו לא בסדר באחת או שתיים מהתמונות, ביטלתי את הרעיון. חשבתי שהמצלמה האוטומטית, האיטית שלי, פשוט לא קלטה את התמונה כראוי. כלל לא עלה בדעתי כי יתכן ויש בעיה.
רק ביום השלישי למעקב התחלתי לקלוט שאכן יש בעיה. מאותו רגע התמקדתי יותר בגור, בניסיון לפענח מה לא בסדר.
גיליתי שכף רגלו האחורית של הגור נקטעה. כנראה שזה קרה בסמוך לפני היום הראשון למעקב, היות ובמשך כשבוע הגור עדיין נפל לפה ולשם. בנוסף, ביום ראשון, ה-22 לנובמבר, בדיוק שבוע למעקב, הצלחתי להשיג תמונה לא כל כך ברורה. לא אתאר אבל אציין שהתמונה בכל-זאת הבהירה לי את המצב.
המשכתי לעקוב. האימא אמנם לימדה את הגור אבל-ברם-אולם, מהיותה צעירה וחסרת ניסיון (לדעתי זו הייתה ההמלטה הראשונה שלה אי-פעם), כמו גם מהיותה שלמה על ארבע כפותיה, לא הצליחה להבין את הנכות של הגור ואת משמעותה. למשל, אמנם לימדה אותו להתגושש, אבל לא קלטה מה זה אומר כאשר הגור, חסר כף אחורית ועל-כן חסר יציבות על הרגליים האחוריות, שיתף איתה פעולה והתגושש בעודו שוכב על הגב (!), עם בטן חשופה.
בנוסף, האימא ניסתה ללמד את הגור לטפס על עץ. הגור, כמובן, ידע שאין לו יכולת כזו ובאופן יוצא דופן לא שיתף פעולה.
בהמשך, האימא ניסתה ללמד אותו לטפס בגדר חיה (לא ראיתי את זה בפועל, אבל אני מניחה שזה טיפוס שונה מאשר על עץ). גם פה הגור לא שיתף פעולה.
לדעתי הלא וטרינרית, הכישלון הזה שלה, ללמד אותו לטפס, גרם לה לחשוב שהיא לא יכולה לשחרר את הגור להתבגר, מהיותו זקוק להגנתה התמידית. הגור מצדו, מראש חסר ביטחון עצמי ומתבייש בנכותו, כבר היה תלוי בה (אולי יותר מהרגיל).
ובמקום לשחרר אותו, האימא קשרה אותו אליה עוד יותר. למשל – נדמה לי שבסביבות סוף-דצמבר-תחילת-ינואר, בשבת השכם בבוקר, נשמע לפתע ריב חתולים בגן הציבורי שמאחורי הבניין. האימא זינקה החוצה וחזרה (כמסתבר) עם הגור. האימא רצתה שהגור ייכנס אל החצר האחורית.
זו חצר פנימית ומוגנת יותר. יש חצר נוספת, המפרידה בין החצר הזו לבין הגן הציבורי. הגור (כפי הנראה) לא רצה להיכנס אל החצר הפנימית ולא נכנס. האימא המתוסכלת ממש צווחה עליו. ומרוב עצבים, חמש דקות לאחר שהגור נכנס בסופו של דבר, האימא עלתה על גג ההרחבה של הדירה מתחתיי, משאירה את הגור למטה עם שאר חתולי הבניין (אחד מהם זכר צעיר).
אין לי מושג מה חשבה האימא. יתכן ולא ידעה כי תתייחם שוב. ולכשזה קרה, אולי חשבה כי אם לא תקרא לזכרים, יניחו לה להמשיך להגן על הגור.
כמובן, לא כך קרה. בשבוע האחרון של ינואר תפס אותה זכר לא מסורס וארב לה, רדף אותה כמעט עד חרמה, עד להתשתה. לא משנה עד כמה האימא התנגדה, נאבקה, ברחה, צווחה עליו. בסופו של דבר הבלתי נמנע אכן קרה.
כנראה שבלילה שבין ה-30 לבין ה-31 למרץ האימא המליטה גורים חדשים על גג ההרחבה.
בתחילה הניחה לגור הראשון להמשיך להסתובב בחצר למטה. ביום שני האחרון נראתה לי חוששת לעלות בחזרה אל הגורים כל עוד הגור הראשון למטה. הגור עדיין רצה להתגושש איתה, כפי הנראה תפס את זה יותר כמשחק והתייחסות של אימא, מאשר משהו שימושי. האימא כמובן לא רצתה להתגושש איתו אבל ניסתה להעמיד פנים שהיא יוצאת מהחצר. בעיקר (לדעתי) כדי לגרום לו לצאת משם ושלא יראה אותה מטפסת למעלה (מה, שכחה שנכשלה ללמד אותו לטפס?).
למחרת, ביום שלישי, הגור עדיין היה למטה, אפילו ניסה לצוד דבורה (במזל לא הצליח ולא נעקץ).
הפעם האחרונה שתיעדתי אותו הייתה ב-9:45 באותו בוקר, ה-6 לאפריל.
במשך שני הלילות הבאים שמעתי את האימא רבה עם מישהו, מעט יותר בעדינות מבדרך-כלל אולי, אבל עדיין בנהמה עצבנית. והגור נעלם. כנראה שגרשה אותו מהחצר, שבעצמה לימדה אותו שזה המקום הכי בטוח לו.
ראשית, זה אמר לי שכנראה הגור אכן זכר (לא ידעתי עד כה). לתחושתי, אם זו הייתה גורה נקבה, האימא לא הייתה מגרשת אותה. מחתול זכר, בין אם שלה ובין אם לאו, אימא-חתולה יכולה (כנראה) לחשוש שיזיק לגורים החדשים.
שנית, הגור (גם כאן – כפי הנראה) לא התבגר, היות והאימא לא הניחה לו. הגור לא מסוגל להגן על עצמו ו/או על טריטוריה ומזון. בנוסף לכל, עכשיו הגור בטח בהלם מהגירוש, לא רק מהאימא אלא גם מהביטחון של החצר. מה שיכול היה לפגוע בנפשו עוד יותר.
מה שגורם לי לחשוש מאד לגבי סיכוייו לשרוד ברחוב.
מסיבות שונות, אין לי שום יכולת לאמץ אותו בעצמי (במיוחד בדירה מזערית וחשוכה). וכל ניסיון שהיה לי בעבר עם ארגונים, שאמורים להיות אכפתיים לגבי חתולי רחוב, לא לימד אותי שאפשר למצוא שם אכפתיות אמיתית, אם בכלל.
אין לי מושג מה לעשות. כניסיון אחרון, העליתי את הסיפור הזה לכאן, בתקווה כי יכול להימצא רעיון כלשהו. מישהו-כלשהו שיציל את הגור…
במבט עין/מצלמה מלמעלה האימא לא פוטוגנית. אבל במבט מגובה העיניים (שלי):
פנתרה קטנה. אין לי מושג מי היה האבא, החתולה הזו לא מכאן והגיעה רק כדי להמליט.
הגור עצמו מלא חיים, סקרן, אמנם ביישן וחששן, אך תמיד נכון לפעולה למול כל התייחסות חיובית קלה שבקלות.
L
