נדמה לי שאנחנו אמורים להיות בסגר. כולנו. עד ה-14 לאוקטובר 2020 (אם לא ה-18).
במסגרתו, אנו לא אמורים להתרחק יותר מקילומטר מהבית; אנו לא אמורים להיכנס אל בית/דירה לא שלנו, כלומר – לא לארח ולא להתארח; אנו לא אמורים להתקהל בשום מקום; מותר לעבוד בתנאים מסוימים בלבד; ורק לחנויות חיוניות מותר למכור.
כמובן – המסיכה עדיין חובה.

ועדיין, אלו לא רק נשיא, רה"מ, ח"כים ושרים.
יש לי שכנים שבסגר הראשון ישבו בבית ובשני יוצאים לעבודה, אפילו לא כמו ביום חול-מועד אלא כביום חול רגיל.
לאורך כל שעות היום (והלילה!) אני שומעת תנועת כלי רכב – מכוניות, משאיות ואופנועים מכל עבר (לאן יש להם לנסוע?).
אנשים ברחוב עדיין מחזיקים את המסיכה ביד (ומתחשק לי לצעוק להם – זה לא יעיל!).
בגינה הציבורית מאחורי הבניין רועשים קולות צעירים בלילות.

אבל הנה עוד סיפור-אמת (אם כי בעילום שמות).

מישהו, בסביבות שנות השישים לחייו, הגיע לביקור בישראל, היות ורצה להתחמק מהקורונה בניו-יורק (!), ארה"ב. הרי בזמן קורונה בניו-יורק – הכל סגור, אין עבודה, אין בלויים ואין מה לעשות.

נחת הגבר בארץ (בסוף אוגוסט) ונכנס לבידוד למשך שבועיים, נבדק והוכרז בריא (כפי הנראה) ומיד מיהר, עם זוגתו הישראלית (בערך בגילו), לבקר את אביו.
אב זה עבר תשעים שנות חיים. זוגתו עברה שמונים. שניהם לא בקו הבריאות, עד כדי כך שביטוח לאומי אישר לשניהם מטפלים (למי שלא יודע – זה תהליך ארוך ומורכב מול ביטוח לאומי, שנוטה יותר לסרב מאשר לאשר).

הביקור השני של הזוג הצעיר יותר אצל המבוגר יותר התרחש יום לפני ערב ראש השנה, לארוחה משפחתית… (?!?) בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שהוכרז על סגר בערב ראש השנה כדי להימנע מארוחות כאלו בדיוק.

אין לי מושג מתי האמריקאי הפנים את עובדת הסגר, ויחד עם זה – המגבלה של קילומטר, והחזיר את המכונית השכורה.

את המגבלה של איסור ביקור בדירת אחרים כנראה שלא הפנים. היות ועכשיו כבר מתקרב מועד חזרתו אל ארה"ב (טיסתו נקבעה ל-14 לאוקטובר…). ומסתבר כי יצר קשר עם פיקוד העורף. אין לי מושג מה אמר להם, אבל אלו אישרו לו (למיטב הבנתי) ביקור נוסף אצל אביו, בטרם טיסתו לארה"ב.

האמריקאי מתגורר במרכז הארץ. האב – בעיר דרומית יותר, במרחק של כארבעים וחמש דקות נסיעה במהירות חוקית בלי פקקים (מהחנייה במרכז אל החנייה בדרום).
נדמה לי, אם אני לא טועה, שזה הרבה יותר מקילומטר בודד…
ונדמה לי גם שזה ביקור בדירת אחרים…

הבן לא רק נסע אל אביו וזוגתו, אלא גם נשאר לישון בלילה. למחרת נסע הביתה וחזר למחרת, ולמחרת תוכננה אפילו ארוחה משותפת נוספת, עם זוגתו.

נשאלות פה השאלות – האם הסגר לא חל על כולם? ללא יוצא מהכלל? ולמה גבר זה יוצא מהכלל? ועוד מורשה לסכן בדיוק את מי שנמצאים בקבוצת הסיכון המסוכנת ביותר? ועוד באישור פיקוד העורף?
ובכלל – למה אנשים ממשיכים לסכן ולהסתכן?
L

כאשר העליתי את בית העץ, גם המבנה הזה כבר ניצב על משטח חולי לא רחוק. (אגב, בית העץ נמצא על המדשאה מימין בתמונה להלן, מעבר לשבילים).

רק בחודש שעבר פרסו את ה'מרבדשא' למרגלותיו.

ואני שואלת (שוב) – בימי קורונה? באמת? זה הזמן? הרי לא צריך למדוד בפועל כדי לראות בבירור שאין שם שני מטרים…
L

ראיתי משהו מוזר-מה. הצלחתי להשיג תמונות. ניסיתי לבדוק מה זה. וכבר השם – אדמון מצויר – נדמה כמבטיח גדולות ונצורות. המשכתי לקרוא…

וזה כל-כולו…

פִּשְׁפֵּשׁ (?!?). ועוד קניבליסט (?!?).

אבל הנה מה שלא הבנתי: אם זה אירו-סיבירי, וזה לא יכול לעוף, איך זה הגיע להיות נפוץ כל כך דווקא בישראל?
(ומי בכלל ממציא את השמות הללו?)
L

בבלוג הראשי שלי כבר הצגתי את הגינה הזו, כאשר רק נפתחה מחדש באפריל 2019.

והנה, לפתע-פתאום, וברעש גדול צץ משטח בטון באמצע אחת המדשאות.

וכמובן, לאחר שדאגו למשטח חלק (כמעט), ברעש עוד יותר גדול, בצעו בו.

ומה שהוקם בסופו של דבר זה בית העץ דלעיל.

ומה שלא ברור לי כלל, זה – האם כבר מותר לילדים לשחק בכלל? בעיצומו של הגל השני?
L

הייתה זו הפעם השנייה בה נתקלתי בביקורת ספרותית מדאיגה:

"(אגב, לא ברורה ההתעקשות לתאר אותה כ"מלומדת" – ביטוי ארכאי ולא מתאים שמופיע כמה וכמה פעמים בטקסט)".
[ההמממ… טקסט? הייתי אומרת 'מלל', או למה לא 'סיפור'?].

והנה אגב משלי. לכל אורך הביקורת משולבות מילים כמו טאץ' (במקרה הזה הייתי אומרת 'ניחוח'), פורמלי (רשמי), אולטימטיבית (במקרה הזה הייתי אומרת 'בהגדרתה' או 'במהותה', או אפילו 'לגמרי'), נרטיב (עלילה), ז'אנר (סוגה), וממש Page turner באנגלית (ולא מותחן).

רק רגע. אני זוכרת רגע אחר, למרות שעברה מאז יותר משנה. ישבתי מול מישהו בן למעלה מ-90, שלפתע אמר משפט שהכיל את המילה 'שַׁפִּיר' (?!).
לא הבנתי את המילה וכתוצאה מזה – לא הבנתי את כל המשפט. אבל באותו רגע לא התחשק לי לשאול מה הייתה כוונתו (נכון יותר – כוונתו לא ממש עניינה אותי). אם כי מהמילה עצמה הסתקרנתי. לכן חיכיתי עד שחזרתי הביתה, פתחתי מילון וגיליתי את משמעותה:
"1- יָפֶה, נָאֶה. 2- היטב, כראוי. 3- יפֶה, מוטב, ניחא".

בהחלט מילים יפות, נאות וטובות (ולפתע אני קולטת, תוך-כדי כתיבה, כי הפסקתי לשמוע/לקרוא אי-אילו מהמילים הללו).
אם כי לענייננו, אולי, יתכן והתפתחות הרפואה, ובעקבותיה – הרחבת השימוש במילה 'שָפִיר' – דחקה מהביטוי את המילה המודגשת. היות ובהיעדר ניקוד – המילים נראות זהות (ועל-כן מסוגלות לבלבל).
ואולי המילה המודגשת בארמית בכלל? במילון שלי זה לא צוין, אך נדמה לי כי יש מקום לחשד כזה. ובכל מקרה, יש מילים עבריות טובות ונאות שהחליפו אותה. לכן היעלמה נראית לי כהתפתחות טבעית, משולבת עם התפתחות מדעית.

גם הפעם, למול הביקורת שציטטתי לעיל, פתחתי מילון. וגיליתי כי אכן, מְלַמֵד (מלשון מורה) זו מילה 'מִסִפְרוּת התלמודים והמדרשים העתיקים'.
אבל מְלֻמַּד (מלשון איש-מדע, למדן, בָּקִי, מאומן) זו מילה 'מהספרות החדשה, וכן מהעיתונות והלשון המדוברת בימינו'.
נו, טוב, מילון משנת 1991. ובכל-זאת, מי החליט ועל-סמך מה, ש'מלומדת' זו מילה ארכאית? ומה ציפה המבקר כי יהיה התיאור? 'בעלת מ.א.' כפי שקראתי במקום כלשהו? או פירוט של תואר ראשון/שני/שלישי?
ולמה להכביר מילים כאשר 'מלומדת' זו מילה מגדירה ומדויקת?

מצד שני, לא קראתי את הספר. אם הסיפור כולו כתוב ב'עברית חדשה', הכוללת טאץ', פורמלי, אולטימטיבית, נרטיב, ז'אנר, ו-Page turner, אולי באמת ה'מלומדת' מזדקרת לעין ואכן לא מתאימה?

מהפעם הראשונה בה נתקלתי בביקורת ה'שפה ארכאית' אני לא זוכרת הרבה. מי ביקר, באם תרגום או כתיבת מקור – נמחקו מזיכרוני. אני זוכרת בעיקר את התחושה…
קראתי ציטוטים של משפטים ופסקאות מהסיפור, דרכם המבקר ניסה להמחיש את ארכאיות השפה, ולא הבנתי מה הייתה כוונתו. היות ולתחושתי האישית, קראתי כמעט עברית נכונה, למעט שימוש מוגזם (ולא נכון) ב'הוא-היא-הם'.

כל זה גורם לי לחשוב כי ביקורת ה'ארכאיות' נובעת ממי שלא ממש יודע עברית, שנתקל במילה השולחת אותו אל המילון. (ובמקרה הראשון, אולי אף התעצל לגשת).

אבל זה בדיוק מה שספרות טובה אמורה לעשות – להעשיר אוצר מילים, להנחיל מחדש את העברית, להחזיר אל התודעה את השפה שלנו, המתחלפת לאיטה במילים כמו טאץ', פורמלי, אולטימטיבית, נרטיב, ז'אנר, ו-Page turner.

ואם מישהו נדמה כלא מודע לכך שאינו יודע עברית, אין לי אלא לשאול: מי לימד אותו שפה, לשון, דקדוק, תחביר (אם בכלל)?

אבל-ברם-אולם, אם כבר הגעתי (ברמז) אל משרד החינוך, עליי להוסיף (וסלחו לי על הארכנות) כי כבר בימי ביה"ס שלי הרגשתי כי לימדו אותי פחות מכפי שלימדו את ההורים שלי (גם אם רק אני למדתי בארץ).

אין לי ילדים משלי, אך הכרתי פעם מישהי (פחות או יותר בגילי) שחוותה את מערכת החינוך עם בנה. לתחושתה, את הבן שלה לימדו לא ידע ממשי אלא איך למצוא ידע. קיוויתי שהיא טועה, היות וזה נדמה טיפשי-משהו. ולאן נעלמה הקלישאה (המציאותית עדיין) ש-'אפשר להביא סוס אל מים, אי אפשר להכריח אותו לשתות'?
לשם הבהרה – אני ממש לא (!) משווה אף אחד לסוס, אלא מתייחסת אל השיטה. אפשר להראות לילד איך למצוא ידע, אי אפשר להכריח אותו לחפש…
(ואגב אחרון – אולי ביקורת הארכאיות הראשונה הגיעה ממי שלימדו אותו רק איך למצוא מילון, ולא הכריחו אותו לחפש בו?).

ועכשיו, אין לי מושג איך הגיעה אלי השמועה, שמשרד החינוך הפסיק ללמד ניקוד. גם אין לי איך לדעת אם יש אמת בשמועה הזו. אבל אם כן, זו התדרדרות חדשה, שבסופו של דבר תהפוך את המילון עצמו לארכאי…
L

לפתע פתאום צץ בגינה הציבורית ספסל חדש.

יש עליו לוחית:

1- מונגש?! למה להמציא מילים מלאכותיות-משהו, כאשר כבר יש את המילה המצוינת 'נגיש'?

אם כי עצם הרעיון באמת נחמד. מחשבה נאה. אבל-ברם-אולם…

2- למה דווקא בימי קורונה? ואם כבר, למה לתקוע ספסל חדש בין שניים קיימים במקום להחליף אחד מהם? שימו לב למרחק בין הספסלים…

ועדיין ספסל נחמד
L

ובכן, כבר בשנות בית הספר (בעיקר התיכון) פיתחתי התנגדות לכל התעמלות. כלומר – התחמקות מכל תרגיל, ובמיוחד ריצה. בכל דרך. כולל זיוף והמצאה (ו'הברזה').
ועדיין, איכשהו, שתי נערות (מטופשות למדי, כהרגלן של נערות ממוצעות בגילן; ושקרניות, לדעתי) הצליחו לעניין אותי, לתקופה קצרצרה, במכבי ת"א-כדורסל, של מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי (תל-אביב, כמובן! שהרי עיניה של כל בת-עיר-דרומית נשואות לשם, אל ה'ניו-יורק' של ישראל!).

אם כי, כדורגל? מעולם לא הבנתי מה העניין. למרות שבין לבין היו אי-אילו גדולי שם (אך ורק מחו"ל), שמשכו את עיני הנשית הצעירה. מהיותם גברים נאים/נראים מעניינים (כלומר – בלונדיניים בעיקר), ממש לא בגלל הכדורגל. וכמובן מאליו, שאיש מהם לא הצליח להתחרות בביורן בורג!
אך עוד מובן מאליו גם שהספקתי להתבגר מאז.

אם כך, על מה ולמה לפתע-פתאום, ככה סתם באמצע היום, אני מוצאת את עצמי (גם) בין עמודי הספורט של העיתון?
הו. יכול לבוא מי ולטעון כי בכל אדם סקרן יכולה להתקיים גם הנטייה לרכילות. ואפשר לסלוח לו בקלות (השמועה גורסת כי אי-שם, בחוץ, יש שפע אנשים פשוטי מחשבה ושטחיים כאלו. ואני מניחה כי יכול להיות ממש בשמועה הזו. אבל במקביל, ברור לי מעל ומעבר לכל ספק אפשרי, כי איש מאלו לא קורא בבלוגים שלי).

האמת, למעשה, פשוטה מאד. הכדורגלנים ונערות התיכון. ליתר דיוק – לא ממש מעניין אותי במי מדובר (שהרי, מן הסתם, שמות הגברים לא יאמרו לי דבר). מה שמעניין אותי תמיד זה הטבע האנושי.

ועכשיו ברצינות, למול סיפור כזה דעתי האישית מתמקדת בהוֹרוּת.

1- אם נכון התיאור (תיארו אותם כ'בעלי משפחות' ומישהו אחר אמר 'לא צעירים'), ואם אכן מדובר בגברים נשואים, הורים לילדים…
ובכן, בקושי רב (מבחינתי) אשים בצד הפעם את רעיון הנאמנות לבת הזוג (היות ונדמה כי בדורות שלאחריי, הרעיון הזה די הלך והתמוסס לאיטו).

אבל מה בקשר לעמידה באחריות למול הילדים?
בין אם אדם הופך להורה בהחלטה חופשית מרצונו, ובין אם המצב נכפה עליו, תמיד נדמה היה לי כי מהרגע שקיים הילד הראשון (גם אם היחיד) על ההורה לעמוד באחריות שחלה עליו. ובמילים אחרות – אחריותו של ההורה על הבן-אדם הנמוך וחסר הניסיון הזה, הפרטי-שלו.

ואיך הורה אחראי, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות, לא משאיר את עצמו רכוס במכנסיו – פשוט נשגב מבינתי.
בנוסף, אם יש לי סיבה לרצות לדעת במי מדובר, זו נעוצה ברצון אחר – הרצון לשאול אותו (כל אחד מהם בנפרד): מה היה עושה לגבר שהיה נוהג בבת שלו, כפי שנהג בעצמו בבת של אחר?

2- היכן ההורים של הילדות בנות החמש-עשרה?
נכון. העולם היום שונה לגמרי ולחלוטין מכפי שהיה כשהייתי בת חמש-עשרה בעצמי. ועדיין! נערה בגיל זה לא בשלה לכל מגוון יחסי המין האפשריים.
איפה ההורים שלהן, שיחנכו אותן להיזהר מבני המין השני?

3- ומעבר לכל, טענת עורכי דינם של שני הכדורגלנים, כי 'לא נפל בהתנהגותם רבב' – פשוט מגוחכת. גם מבחינת החוק נדמה לי שיש רבב, בהיות הבנות צעירות מגיל ההסכמה (והחוק הזה לא חוקק לחינם!). אלא גם שנדמה לי עוד כי אי-ידיעה לא פוטרת…

אבל מבחינת המוסר? שימו לב –
אליבא ד'אבן שושן: "רְבַב… 3. (בהשאלה) פגם, מום מוסרי".
למול כל האמור לעיל, לא רק רבב, אלא ביצות שלמות של רפש.
L

כמנהגי (מדי פעם) אתחיל בהגדרה (של אבן שושן):

לָקַח – 1. נטל, אחז ביד, הסיר דבר-מה ממקומו וקיבלו לידיו או לרשותו. 2. כבש. 3. קנה, קיבל דבר-מה לרשותו לאחר ששילם את מחירו לַמוֹכֵר.

עד כה, נדמה כי הכל ברור ופשוט, לא? או, במילים אחרות, אפשר לומר כי 'לקחת' משמעו להושיט יד, לתפוס חפץ, להרים אותו ממקומו. באם בחינם או בתשלום.
ומרגע זה והלאה צריכה להגיע מילה אחרת – 'להניח'. כמו, למשל – במקום אחר מהמקום המקורי. או – 'להעביר' את החפץ מ-פה לשם.

ולצורך הדיון הנוכחי, נשאיר לרגע זה בצד את ה'כיבוש', היכול להיות רגיש במחוזותינו ובתקופתנו. לרוב (בשתי הגדרות משלוש), מדובר בלקיחה של משהו מוחשי, לא בהכרח בכיבוש המחזר את מי שחשק בו/בה (בדמות 'כבש את ליבו' הפוליטי/רעיוני/דעתני).
נשאיר בצד גם את המטפורה וההשאלה, היות ושתי אלו מסוגלות בהחלט לבלבל.

וכעת, לאחר שהבהרתי את גבולות הדיון, הבה נדון:

לקח סמים.
ביטוי שהשתרש במחוזותינו כמתאים וראוי. אבל למולו מתחשק לי לשאול – לקח סמים מניין ולאן (כמו גם – למה)?
(בהתעלם, הפעם, משאלת החוקיות של העניין) להרים סם ממקומו (בין אם סתם ככה, בין אם בגנבה, ובין אם לאחר ש'שילם את מחירו') לא בהכרח אומר להסניף/להזריק/לבלוע ו/או להשתמש בסם בכל דרך אחרת.

אם כי זה העניין בסמים – השימוש (לא שאני ממליצה או מקבלת. ממש לא! מהיותי אזרחית שומרת חוק, אני מתנגדת לשימוש לא חוקי בסמים). עדיין, במחוזותינו נהגנו להגדיר את זה כ'שימוש בסמים' (או בסלנג – סוטול, על כל הטיותיו). כלומר – עד שהגיע המתרגם (או מתרגמת) הבּוּר, שתרגם מילולית את הביטוי באנגלית – Taking drugs, והוציא מהעניין עצמו את כל ההיגיון.

לקח דברים בקלות.
הו. זו נדמית לי כהגדרה מצוינת ל'גנב'. מי שידו קלה עם חפצים לא לו. בין המילים הללו לבין התייחסותו של אדם לנושא כזה או אחר, אין שום קשר (בוודאי שלא קשר הגיוני).
אם כי, בפועל ולמעשה, Take it easy, משמעו האמיתי 'הירגע'. או, 'התייחס אל זה בפרופורציה'. או בשוויון נפש (שלא לומר 'אל תתרגש').

לוקח ת'זמן.
ובכן, אין דברים רבים חסרי כל מוחשות כמו 'זמן'. בפועל, הלכה למעשה, אי אפשר לקחת אותו משום מקום אל שום מקום אחר. ו- Take your time לא אומר הרבה מעבר ל-'אל תמהר'. או – 'בנחת' (בשופי?).

ובגרסא אחרת לגמרי ושונה לחלוטין – לקח זמן.
כמובן, כל האמור בפסקא האחרונה תקף גם כאן. ו- It took time, אומר כי נדרש זמן למשהו להתרחש, להתבשל, להתממש, לקרות, להתפתח, לצאת אל הפועל וכו'.
גם כאן לא תמיד יש מוחשות לתהליך…

ובל נשכח את לקח נשימה/לגימה.
גם הנשימה וגם השתייה יומיומיות ממש. גם זו וגם זו נחוצות… ובכן, כדי לחיות. ועם ניסיון מעשי כמניין שנות חיינו, נראה לי מוזר שקיים מי שלא מודע כי נשימה מורכבת משאיפה ונשיפה.
ונוזלים (כמו מים, מיץ וכו') אמנם ניתן בקלות רבה לקחת מהמרכול הביתה (לאחר התשלום בקופּה, כמובן), אבל אין הרבה טעם להכניס את הבקבוקים פנימה, אם אין כוונה, פשוט, לשתות… (למרות שאפשר גם ללגום).

וכל זה הזכיר לי… בפאנל בנות בטלוויזיה, לפני לא מעט שנים, סיפרה מישהי כי מישהו אחר, עולה חדש, אמר לפתע כי עוד מעט 'יזרוק למעלה'. נדרש לה רגע להבין כי האיש תירגם מילולית, כדי להזהיר שלא הרגיש בטוב, ו/או כי יש לו בחילה.
לא ציינתי את הסיפור הקטן הזה בכדי ללעוג לעולים חדשים, חס וחלילה (!). אלא בכדי להמחיש עד כמה נחוצים: מחד – ידיעת השפה (ו/או לימוד השפה) ומאידך – היגיון לשוני, בכדי להבהיר כוונות.

ובכן, כל זה נכון לדעתי ולתחושתי. ומה דעתך?
L

(או, הקורונה כבר כאן. ועכשיו… מתרגלים אל המצב)

אתמול עמדתי בתור במרכול. כמובן, מסיכה כיסתה את אפי ופי, האלכו-ג'ל ב'היכון' בכליי. שמרתי מרחק בהתאם לכללים, אשר למיטב הבנתי – עדיין תקפים.
לפתע צצה סבתא כלשהי, מסיכת פניה משתלשלת מתחת לסנטרה. זו כבר הניחה מראש מוצר כזה או אחר על מסוע הקופּה, עכשיו הוסיפה מוצר נוסף. ובזאת, ללא אף מילה, הכריזה כי היא בתור לפניי.
בסדר. התרחקתי.

בסִפְרוּת, עוד מזמנה של ג'יין אוסטן (ויתכן כי גם לפניה), קיים המושג – לחישה נישאת, קנונייתית. בבסיס הלחישה הנישאת (הלא הומוריסטית) עומד רעיון העמדת הפנים של עידון תרבותי (האמירה נלחשת, כביכול, כפי שמחייב העידון המנומס והמתחשב בזולת) בצירוף היעדר החינוך המעמיק והערכי המתאים, או ה'תוכן'.
(למעשה, זו הבעה של – 'אני ממש רוצה שדבריי יישמעו בקול רם, גם אם ברקע הדברים אני יודע שזה לא מנומס/מתחשב, כי אני רוצה לבקר/להעליב את האחר, שחושב אחרת ממני. ולכן, בעיניי, לגמרי טועה! על כן עליי להוכיח אותו/ה').

היות ולא מהרגלי להקשיב לשיחות זרים, לא ממש קלטתי את הלחישה הנישאת.
בדיעבד הבנתי שזה ממש לא מצא חן בעיניי הסבתא. אשר, כפי הנראה, חזרה על דבריה בקול רם יותר. כזה, אשר הצליח למשוך את תשומת ליבי.

ועיקרי דברי הסבתא – רופא כזה או אחר (בבני-ברק, מכל המקומות שבעולם, המקום השני בארצנו מבחינת מספר המתים מהמחלה), אמר שהמחלה הזו קלה יותר משפעת. ובמקביל, בוטלה מגבלת מאה המטרים (בנימה המעצבנת-משהו של 1 ועוד 1 = 2). וכדאי שהסובבים אותה יצפו יותר בטלוויזיה, הוסיפה.
מסקנתה – הממשלה החדירה פחד והיסטריה באנשים. ולראייה – התרחקתי ממנה. בפחד.
התעלמתי.
והסבתא המשיכה להתלהם עוד ועוד באוזני הקופאית.

הקונה לפניה, תוך כדי אריזת קניותיה, ניסתה להסביר לסבתא שביטול גזירת מאה המטרים משמעה – עכשיו אפשר ללכת לאן שרוצים, בלי קשר לשאר הכללים, אשר נותרו בעינם.
אבל-ברם-אולם, כלל לא הצליחה להזיז לסבתא, אשר בשלב מסוים ממש פנתה אליי והכריזה בהתרסה – אני יותר בריאה ממך!
המשכתי להתעלם.

את הסבתא הזו ממש לא מעניין שעשרות אלפי בני-אדם מתו מהמחלה באיטליה, ספרד ואנגליה. שעשרות אלפים נוספים מתו מהמחלה הזו בארה"ב. ושיכול מאד להיות שהצעדים שננקטו בישראל הביאו לרמת תחלואה ותמותה נמוכות, יחסית. ועדיין – מעל מאתיים בני אדם מתו פה מהמחלה ה'קלה משפעת' הזו.
כל זה ממש לא חשוב לסבתא. העיקר זה שהממשלה אשמה בכל.
ובמיוחד – בעלבון האישי האנוכי שלה, מהתרחקות האנשים ממנה.

זוג צעיר התייצב אחריי בתור. כמוהם כמוני – עוטי מסיכה ושומרי מרחק. כלומר – קרקע פורייה לסבתא להמשיך לקטר על הפחד וההיסטריה, התוצר הממשלתי, הגורמים לאנשים להתרחק.
'מה אכפת לך איפה עומדים אנשים?' שאל אותה הגבר, בהתרסה משלו. ומובן מאליו – לא זכה לשום תשובה. הרי את הסבתא הזו דבר לא עניין, מלבד הרצון להביע את דעתה ועלבונה האישיים.

במשך כל הזמן הזה שתקתי.
זכותה של הסבתא להיעלב, גם אם לא קיים שום רצון להעליב. זכותה של הסבתא להיות בּוּרה ולא לדעת כי הריחוק החברתי והמסיכה נועדו להגן גם עליה, כמו גם על כל מי שבסביבתה.
במקביל – גם לי יש זכויות. ובכללן – הזכות לסלוד ממנה.
L

(או – חוויות קורונה – חיי היום-יום בצל הסכנה, פרק ט').

מה שנסתר במיוחד בימינו, זה ידע ומידע.
כבר במבט חטוף אל ההנחיות במחוזותינו נדמה כי אף אחד לא יודע כלום…

1 ריחוק של שני מטרים זה מזה. מחד – מובן. מאידך – לא כל המדרכות בסביבתי המידית מאפשרות את הריחוק הזה; ולא תמיד אפשר להימנע ממדרכה מסוימת.

2 איסור תנועה למאה מטר למטרת התרעננות. אבל למטרות אחרות? כנראה שמותר. הרי אף אחד מציאותי לא יכול להאמין שאפשר למצוא כספומט/מרכול/עיתון/בית-מרקחת במרחק של מאה מטר זה מזה.

המרכול הקרוב ביותר אליי, למשל, נמצא כשלוש מאות מטר ממני. וזה מרכול שזה כעשור לא למד עדיין איך להזמין מראש מלאי בכמות מספקת. כך שתמיד יש בו חוסר של משהו, המחייב ללכת אל המרכול הבא (כחמש מאות מטר נוספים) ולפעמים גם אל השלישי – כ-1.2 ק"מ.

3 איסור תנועה למרחק של 500 מטר למטרות ספורט. אבל למטרות אחרות? כנראה שמותר. והרי נאמר מפורשות שכדי להגיע אל חנות שנפתחה אפשר ללכת יותר מזה. או, לפחות, זה מה שנכתב בעיתון בשבוע שעבר.

והנה דוגמא מהמציאות של חיי האישיים:
אחד ממוצרי הצריכה היומית שלי פשוט לא ניתן להשיג בשום מקום בסביבתי המידית. התחליף המקומי עולה יותר מפי שניים. ליתר דיוק כ-217% יותר.
וזה גם לא באמת החישוב הנכון, אלא רק הקרוב ביותר האפשרי, בהתייחס להיעדר כל יכולת לחשב במדויק את כלל המרכיבים. סביר להניח כי החישוב הנכון יתקרב יותר אל 250% או אפילו קרוב ל-300%. ומי, השפוי בדעתו, יהיה מוכן לשלם כל כך הרבה יותר?
אבל-ברם-אולם, כדי להשיג את המוצר עליי ללכת את 1.2 הקילומטרים הנ"ל.

לסיכום (ולדעתי האישית) לא כל כך 'הנחיות/הוראות', אלא 'המלצות'. והמלצה בלבד אי אפשר לאכוף, או להימנע לגמרי מלהפר.
ההנחיה/הוראה היחידה בימינו אותה ניתן לאכוף זו חובת המסיכה בלבד (ומהיום ועד להודעה חדשה – הקנס ינחת ללא אזהרה).

ובינינו? אני יוצאת בכל בוקר (מלבד שבת, חג ועוצר) אל המרחק הקרוב ביותר האפשרי (בהתאם לצורך). אף פעם לא נתקלתי באכיפה משום סוג.
במקביל, בכל יום אני נתקלת באנשים ללא מסיכה כלל, או כזו המשתלשלת מתחת לסנטר (או מהיד), או כזו המכסה רק את הפה ולא את האף (ולראיה, התמונה המדהימה הזו! מי היה מאמין?). מה שגורם לי לחשוב כי לא כל אחד בכלל הבין את ההנחיה… (בלי שום קשר להשכלה).
ועדיין, משרד הבריאות טוען לשקיפות, למרות ביקורת חמורה של רופאים.

מלכתחילה רב היה הנסתר על פני הגלוי וככל שהזמן חולף התחושה הזו רק מתעצמת…
L