לפתע שמתי לב שגם קיר הצד מצויר. למרות הגדר שהייתה שם, הצלחתי לצלם בין הסורגים את התמונה לעיל.
כמו גם את הפינה:

זה רק הציור השני שראיתי גולש מעבר לפינה. אולי בגלל זה עדיין נדמה לי שזה מיוחד ומעניין. גם אם אני עדיין תוהה לגבי מה שנראה כברושים מיניאטוריים…
L

כותרת משנה – סיפורו של ציור, פרק שלישי:

טרדות שונות מנעו ממני מלהרים ראש ולהעיף מבט כמעט עד יום העצמאות. והנה… כבר אמרתי מהפך בעבר? אולי הראשון בטל לעומת השני, הרדיקלי יותר:

ונוסף כיתוב:

שהשתנה בהמשך מבחינת הצבע, לא העברית, לצערי…
לוקח? כבר הערתי על זה…

חוץ מזה, המסר הזה נראה לי לא חינוכי. מישהי שהכרתי פעם אמרה לי שעודדה את הילדים שלה, בעודם צעירים, לנסות להגיע אל הכוכבים כדי ש-אולי ינחתו על הירח (באנגלית זה נשמע טוב יותר). אם כי הרעיון שלה גם חיובי וגם מעודד לשאיפות. פה, רוח הדברים נדמית לי נושבת יותר לכיוון סיכונים. כלומר – תעז להחטיא בכדי לקלוע. הסתכן בהחמצה, כי לא תקלע אל הסל אם לא תנסה. נדמה לי שכל תוכניות הטלוויזיה לזהירות בדרכים בוטלו בשלב כלשהו. עידוד לסיכון כמו זה, בלי משהו מאזן מהצד השני, עלול להרחיב את מעגל הסיכונים…
L

ורק בגלל שסוף-סוף הצלחתי, הנה עוד תמונה שלא ממש קשורה לפוסט, אבל סוגרת פינה:

למרות הביקורת שלי, אגיד לזכות הצייר כי יש לו כשרון לצייר בני אדם, לדעתי ולטעמי.

כותרת משנה – סיפורו של ציור, פרק שני:

ככה זה נראה, בכללותו, ביום ראשון ה-2 לאפריל הש"ז:

גם בחלק העליון חלו שינויים במשך אותו שבוע, ועד יום שישי כבר נעלמו הפיגומים. ונוספו פרטים. מימין:

לצערי, לצייר יש שריטה (פֵטִיש?) של כפות רגליים. נדמה לי ששחקן יתקשה לשחק כדורסל ללא כפות…

ומשמאל:

ובכן, לתחושתי האישית, נכון – שחקני כדורסל נוטים להיות גבוהים (אפילו עד מאד). אבל פי 3 מברוש? לא מוגזם קמעה?

זהו זה, בינתיים. עדיין ההמשך יבוא… ואולי אצליח לצלם ברורות את הדמות היושבת על הכדור.*
L

* התחלתי לתעד את הציור בתחילת אפריל, כאמור. עד לרגע כתיבת שורות אלו, כלומר יום-יומיים לפני הפרסום – עדיין לא הצלחתי לצלם את הדמות הזו בתמונה ברורה. משום מה דווקא איתה המצלמה מסרבת לתפקד כראוי. שאר התמונות (–/+) כרגיל…

כותרת משנה – סיפורו של ציור, פרק ראשון:

בהמשך ל'פרולוג', בחלקו התחתון של הציור חל מהפך. את חלקו, לצערי, החמצתי.
את התמונות הראשונות צלמתי ביום ראשון, ה-2 לאפריל הש"ז. אחת מאלו העליתי ב'פרולוג' לעיל.
עברתי שם שוב בהמשך אותו שבוע (ביום רביעי או חמישי) ולא צילמתי, היות והסתובבו שם אנשים קשורים. אבל בציור עצמו כבר חל שינוי. את האישה כיסה מלבן אנכי. נדמה לי שהרקע שלו היה צהוב ועליו כל מני קשקושים מקושקשים בלי שום היגיון או הֶקְשֵׁר.

והנה, הזדמנתי שוב ביום שישי של אותו שבוע (9/4/21) ולא נותרה אישה…

חבל רק שהשאירו שם את הרגליים הקטועות (ומקוטעות עוד יותר, בהיעדר שאר האישה).
ובחצי השני של הציור:

גם פה, כמו גם בחלק הימני, צצו לפתע פרחים בשוליים. תוספת נחמדה.

ההמשך יבוא
L

היֹה היה ספסל. כמובן, לא תיעדתי אותו בגלגולו הראשון, היות ולמי אכפת מספסל רגיל לחלוטין, חום כהה ונטול כל יחוד? ועוד בגינה ציבורית, מזערית ומשעממת למדי.
אבל-ברם-אולם, כאשר עברתי שם וקלטתי בזווית הראייה כי משהו בספסל השתנה, ניגשתי לבדוק. ואף העליתי אל הבלוג הראשי.

למען האמת, לא התלהבתי מהעיטורים כל כך (למרות שבחלקם מצאו חן בעיני), כמו מהכוונה. וזו נראתה לי ברורה – המעטרת רצתה שיראו את הספסל ויחייכו. ובקיצור – להאיר עולמות. במיוחד בשנה הקורונית, הכמעט נטולת סיבות לחיוכים – יוזמה פרטית מבורכת.

והנה, באחד האתמולים (לאחרונה) עברתי שם שוב וקלטתי בזווית משהו אחר.
ספרים.
ומי אני שאעמוד מול ספרים ולא אגש לבדוק? כבר שכחתי אילו ספרים הללו היו (משהו עיוני בעיקר) בגלל השלט.
יד נעלמה שנייה (הפעם עירונית) קבעה בגב הספסל שלט (חום או נחושת, ומכוער למדי). לא תיעדתי מהסיבה הפשוטה ביותר – התעצבנתי.

השלט הכריז על הספסל כעל 'ספסל הנתינה' והזמין אנשים להניח חפצים לא רצויים, כדי שאחרים יוכלו לקחת (או משהו בדומה).
נו, רעיון יפה, אולי (בשנת הקורונה?). אבל כל כך נוגד את המטרה. ולמה דווקא הספסל הזה?
המעטרת רצתה שיראו את הספסל, לא שיכסו אותו ב… ובכן, זבל…
(וחוץ מזה, מבחינתי האישית – ספסלים נועדו לשבת, לנוח, להירגע לרגע מההליכה וחום היום. אם כי אפשר להקדיש למטרה כזו אחד מהספסלים בגינה, בה יש עוד כמותו).

לא הופתעתי כאשר עברתי שם שוב וגיליתי כי יד נעלמה שלישית…

העלימה את השלט.
אבל (!!!), עובדה אנושית מסוימת ברורה ומובנת מאליה, לדעתי. כאשר האדם מסגל לעצמו הרגל מגונה, האדם מתקשה להשתחרר מזה. כך שלמרות היעדר השלט, בגדים, נעליים, חגורות, וילונות ושלל זבלים אחרים צצו על הספסל האומלל מדי פעם וכיסו אותו (לפעמים אף לחלוטין).

האם יופתע מישהו מהשלב הבא במאורעות? יד נעלמה רביעית העלימה את כל הספסל! פוף! היה כלא היה.

ואין לי שמץ של מושג מה יקרה הלאה בפינה הזו של העולם, אם בכלל. האם יד חמישית תציב שם עוד ספסל?

וכבר התחלתי לנסח את זה הפוסט (כמובן, בנימה מאד מסוימת!). כל שנותר לי לעשות היה לעבור שם שוב, לצלם את ה'אין-ספסל', להשלים להתנסח, להעלות ולפרסם את הזעם. ואכן, הלכתי ביום שישי (המעורפל) וצילמתי את החלל. אם כי באותו יום הלכתי רחוק. ובדרכי, זווית עיני צדה עוד ספסל צבעוני, מצדו השני של הרחוב…
נו, אמרתי לעצמי, אחזור באותה דרך ולא בדרך האחורית (ועצמי הסכים בהתלהבות!).

חזרתי. ו… ההמממ… התבלבלתי…

ממש אותה גברת…

ובכן, אומנותית – הציור הזה מוקפד ומושקע יותר בעיני מקודמו. מבחינת השלט – גם זה נאה יותר מהשלט הקודם, שאני עדיין די זוכרת.
רעיונית – זה ספסל רחוב נדיר, מבחינת קיומו לאורך הרחוב הארוך (מאד!). ממש לא המקום להעמיס עליו מונעי-ישיבה…

אבל מעבר לכל – מה היה הקטע? מה החמצתי מאחורי הקלעים? הסקרנות משתוללת ולא נראה לי כי אי-פעם אגלה…
L

הציור הזה צץ פתאום בגן הציבורי. מן הסתם ברור ומובן מאליו כי זה תהליך בהתהוות, כפי שניכר מפחית הצבע והפיגומים למעלה. אבל-ברם-אולם…

לאישה הצעירה והנאווה אין כפות רגליים (?!?). לפי הציור של הרגל המונפת, ובכן, עדיף שלא להכביר מילים.

ושוב אני מוצאת את עצמי שואלת – מי חשב שזה רעיון טוב, להתחיל לצייר, להפסיק באמצע ולשכוח את הכפות? במיוחד שבגן הזה מרבים לבקר ילדים (!!).
נכון, אין לי מושג אם ילדים שמים לב לציורים של מבוגרים ועוד בצבעוניות מעודנת. בכל-זאת…

ועוד הערה – צילמתי את הציור הזה ביום ראשון האחרון. הציור עדיין שם, עדיין לא מושלם. עדיין באמצע… למה לא ממהרים להשלים אותה?

L התוהה
והמחכה בקוצר רוח להשלמת המלאכה, כדי להביא את התוצר הסופי אל הבלוג הראשי.

והאם יש מי ש-מוחה על זה?

עם קפה הבוקר לקחתי את עיתון יום האתמול והתחלתי לקרוא את כל מה שלא קראתי אתמול. לפתע נתקלתי בתמונה מקוממת. אין לי שום זכות להעתיק את התמונה לכאן, לכן לא אנסה. אתאר אותה במילים:

שתי דמויות אנוש, בלבוש מגן מלא, צולמו מהגב. אני מניחה שגם עטו מסיכות כפולות, כפי ש'לבוש מגן מלא' רומז. כלומר – הגוף, כמו גם הפנים – מכוסים.
על הגב של שתי הדמויות נכתב 'אח/ות'.

מה זו השטות הזאת?

העברית מגדרית. אי אפשר לפנות בדרך מכבדת ומכובדת אל אדם, מבלי לדעת אם מדובר בגבר או באישה.
תגידו – ברגע שהאדם מדבר אפשר לפענח באם מדובר בגבר או באישה. ואענה שקרה לי המקרה בו התקשרתי אל מקום מסוים ולא הצלחתי לפענח אם ענה לי גבר או אישה, רק על סמך הקול.

והנה עוד סיפור אמיתי:
לכאן, אל הבלוג הזה ממש ולפני כשנה, הגיע אלי זר מוחלט במפתיע. והגיב לי לא רק בתוקפנות מסוימת, אלא גם בלשון זכר. למרות ביטויים מפורשים בגוף הפוסט, כמו 'ואני לא מתכוונת…'.
נתתי לו להנות מהספק והסברתי שאני אישה.

כעבור זמן, פנה אלי שוב בבלוגו של מישהו אחר (שם לא יכולתי למחוק את התגובה החוצפנית בעיניי), ושוב בלשון זכר.
הפעם, בהתעלמות מוחלטת לא רק מלשון הנקבה של התגובה שלי, לה הגיב, אלא גם מלשון השלילה… (מה שלמעשה, חשף אותו לעלבון בוטה מצדי, אבל הסתפקתי בתגובה קצרה, היות ואין לי נטייה להעליב, במיוחד אם יתכן שמספר משקפי הקריאה שלו צמח מבלי ששם לב).

אבל-ברם-אולם ומבחינתי – זה זלזול.
זה ביטול של מי שאני במקרה הראשון ובמקרה השני – ביטול כפול, שלי בתור אישה ושל דעתי.
זו בריונות.
ואותי זה בעיקר מרגיז.

אם כי זו רק דוגמא להמחשה.
האדם החולה המאושפז בבית חולים – אי אפשר לצפות ממנו לזהות קולות של יצורים מפחידים המכוסים מכף רגל ועד ראש.
האדם החולה המאושפז בבית חולים – רוצה (כפי הנראה) להתייחס כראוי לצוות המטפל בו, היות והאדם הזה וחייו תלויים בצוות ובטיפול.

בזמנים בהם גם שמות איבדו בהירות מגדרית ("תמר, בוא הנה!" נשמע לי צורם) אי אפשר לכנות בני אנוש ב-'אח/ות'.
ה-'אח/ות' מבטל את האנשים שזה מה שכתוב על הגב שלהם. כאילו שזה בכלל לא משנה מי אלו, וזה יכול להיות כל אחד. לא רק כבודם חולל, אלא גם עצם זהותם נלקחה מהם במחי מילה לא ברורה.

במקביל לכל, אנחנו לא יכולים לעוות את העברית ולהמציא את ה-'היוא' כדי להחליף את 'היא' ו'הוא'.

אני מניחה שהשטות הזו נובעת מ'פוליטיקלי קורקט' אמריקאי, שמאז ומתמיד נראה לי שטחי, רדוד ונבוב (ולמעשה – המצאת שמות 'יפים' כדי להמשיך לדבר בזלזול על אחרים מאחורי גבם, ועדיין להרגיש מתורבתים).

וזה לא יכול להגיע אלינו. זה לא מכבד ולא מכובד. זה לא מתורבת, אלא בדיוק להיפך.
L

ביום ראשון השבוע הפתיע אותי ערפל לא צפוי. בסוף הסיבוב באותו בוקר (סיבוב ארוך יותר מהרגיל) מצאתי את הבניינים הגבוהים לוטים בערפל.

למחרת, ביום שני, נכתב בעיתון – "… תופעה לא נפוצה…"; "… לא שגרתית לחורף…". נו, חשבתי ביני לביני (כהרגלי), מדינה משוגעת, למה שמזג האוויר יהיה שפוי?

אתמול, ביום שלישי, יצאתי (גם הפעם – כהרגלי) אל סיבוב הבוקר. היישר אל…
הערפל הכבד ביותר שראיתי אי פעם. לצורך השוואה, הרי אותם בניינים דלעיל:

וממש בפינת הרחוב, בו אני גרה זה שנים:

היום, ביום רביעי, יצאתי אל סיבוב הבוקר (כמובן). היישר אל…

הללו שוב אותם בניינים. פחות כבד מאתמול, עדיין יותר מהערפל של יום ראשון. גם היום הרחקתי לכת (אני כבר מבולבלת ממה שהיה ומה שיהיה, איבדתי את מניין הקילומטרים). לאורך כל הדרך השמיכה הקרירה והלחה הזו לוותה אותי.

הגעתי בחזרה אל הפינה.

נכנסתי אל המכולת. המשכתי הלאה…

ובכן. האם מישהו/מישהי יעצרו לרגע, לחקור, להרהר, חלילה אף להעמיק לחשוב על התופעה הנדירה לעונה, שחוזרת על עצמה יום אחרי יום? ומה יהיה מחר בבוקר?
בחדשות השעה שש הבוקר אמרו, שמחמירים את הסגר מחר בחצות. אני מניחה שיאסרו ללכת לצורך פעילות ספורטיבית יותר מקילומטר. ברגע ששמעתי, מיד עלה בדעתי ללכת מחר בבוקר אל הפארק, למלא מעט את מצברי הצילומים, שיהיה לי עוד להעלות אל הבלוג (הראשי). אבל מה אוכל לראות מהעולם החי והצומח שם בערפל? (היה והתופעה הנדירה הזו תחזור על עצמה שוב).
ובכן, לא נראה לי שיש למישהו פתרונים ואין לי אלא לחכות למחר ולראות אל איזה יום אקום בבוקר. בינתיים אולי אתפלל (שלא כהרגלי!) אל אלוהי הערפל שיפזר אותו כבר. זה יכול להיות נחמד מדי פעם, אבל יותר מדי מהנחמד זה עדיין יותר מדי!
L

נדמה לי שאנחנו אמורים להיות בסגר. כולנו. עד ה-14 לאוקטובר 2020 (אם לא ה-18).
במסגרתו, אנו לא אמורים להתרחק יותר מקילומטר מהבית; אנו לא אמורים להיכנס אל בית/דירה לא שלנו, כלומר – לא לארח ולא להתארח; אנו לא אמורים להתקהל בשום מקום; מותר לעבוד בתנאים מסוימים בלבד; ורק לחנויות חיוניות מותר למכור.
כמובן – המסיכה עדיין חובה.

ועדיין, אלו לא רק נשיא, רה"מ, ח"כים ושרים.
יש לי שכנים שבסגר הראשון ישבו בבית ובשני יוצאים לעבודה, אפילו לא כמו ביום חול-מועד אלא כביום חול רגיל.
לאורך כל שעות היום (והלילה!) אני שומעת תנועת כלי רכב – מכוניות, משאיות ואופנועים מכל עבר (לאן יש להם לנסוע?).
אנשים ברחוב עדיין מחזיקים את המסיכה ביד (ומתחשק לי לצעוק להם – זה לא יעיל!).
בגינה הציבורית מאחורי הבניין רועשים קולות צעירים בלילות.

אבל הנה עוד סיפור-אמת (אם כי בעילום שמות).

מישהו, בסביבות שנות השישים לחייו, הגיע לביקור בישראל, היות ורצה להתחמק מהקורונה בניו-יורק (!), ארה"ב. הרי בזמן קורונה בניו-יורק – הכל סגור, אין עבודה, אין בלויים ואין מה לעשות.

נחת הגבר בארץ (בסוף אוגוסט) ונכנס לבידוד למשך שבועיים, נבדק והוכרז בריא (כפי הנראה) ומיד מיהר, עם זוגתו הישראלית (בערך בגילו), לבקר את אביו.
אב זה עבר תשעים שנות חיים. זוגתו עברה שמונים. שניהם לא בקו הבריאות, עד כדי כך שביטוח לאומי אישר לשניהם מטפלים (למי שלא יודע – זה תהליך ארוך ומורכב מול ביטוח לאומי, שנוטה יותר לסרב מאשר לאשר).

הביקור השני של הזוג הצעיר יותר אצל המבוגר יותר התרחש יום לפני ערב ראש השנה, לארוחה משפחתית… (?!?) בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שהוכרז על סגר בערב ראש השנה כדי להימנע מארוחות כאלו בדיוק.

אין לי מושג מתי האמריקאי הפנים את עובדת הסגר, ויחד עם זה – המגבלה של קילומטר, והחזיר את המכונית השכורה.

את המגבלה של איסור ביקור בדירת אחרים כנראה שלא הפנים. היות ועכשיו כבר מתקרב מועד חזרתו אל ארה"ב (טיסתו נקבעה ל-14 לאוקטובר…). ומסתבר כי יצר קשר עם פיקוד העורף. אין לי מושג מה אמר להם, אבל אלו אישרו לו (למיטב הבנתי) ביקור נוסף אצל אביו, בטרם טיסתו לארה"ב.

האמריקאי מתגורר במרכז הארץ. האב – בעיר דרומית יותר, במרחק של כארבעים וחמש דקות נסיעה במהירות חוקית בלי פקקים (מהחנייה במרכז אל החנייה בדרום).
נדמה לי, אם אני לא טועה, שזה הרבה יותר מקילומטר בודד…
ונדמה לי גם שזה ביקור בדירת אחרים…

הבן לא רק נסע אל אביו וזוגתו, אלא גם נשאר לישון בלילה. למחרת נסע הביתה וחזר למחרת, ולמחרת תוכננה אפילו ארוחה משותפת נוספת, עם זוגתו.

נשאלות פה השאלות – האם הסגר לא חל על כולם? ללא יוצא מהכלל? ולמה גבר זה יוצא מהכלל? ועוד מורשה לסכן בדיוק את מי שנמצאים בקבוצת הסיכון המסוכנת ביותר? ועוד באישור פיקוד העורף?
ובכלל – למה אנשים ממשיכים לסכן ולהסתכן?
L

כאשר העליתי את בית העץ, גם המבנה הזה כבר ניצב על משטח חולי לא רחוק. (אגב, בית העץ נמצא על המדשאה מימין בתמונה להלן, מעבר לשבילים).

רק בחודש שעבר פרסו את ה'מרבדשא' למרגלותיו.

ואני שואלת (שוב) – בימי קורונה? באמת? זה הזמן? הרי לא צריך למדוד בפועל כדי לראות בבירור שאין שם שני מטרים…
L