הייתה זו הפעם השנייה בה נתקלתי בביקורת ספרותית מדאיגה:
"(אגב, לא ברורה ההתעקשות לתאר אותה כ"מלומדת" – ביטוי ארכאי ולא מתאים שמופיע כמה וכמה פעמים בטקסט)".
[ההמממ… טקסט? הייתי אומרת 'מלל', או למה לא 'סיפור'?].
והנה אגב משלי. לכל אורך הביקורת משולבות מילים כמו טאץ' (במקרה הזה הייתי אומרת 'ניחוח'), פורמלי (רשמי), אולטימטיבית (במקרה הזה הייתי אומרת 'בהגדרתה' או 'במהותה', או אפילו 'לגמרי'), נרטיב (עלילה), ז'אנר (סוגה), וממש Page turner באנגלית (ולא מותחן).
רק רגע. אני זוכרת רגע אחר, למרות שעברה מאז יותר משנה. ישבתי מול מישהו בן למעלה מ-90, שלפתע אמר משפט שהכיל את המילה 'שַׁפִּיר' (?!).
לא הבנתי את המילה וכתוצאה מזה – לא הבנתי את כל המשפט. אבל באותו רגע לא התחשק לי לשאול מה הייתה כוונתו (נכון יותר – כוונתו לא ממש עניינה אותי). אם כי מהמילה עצמה הסתקרנתי. לכן חיכיתי עד שחזרתי הביתה, פתחתי מילון וגיליתי את משמעותה:
"1- יָפֶה, נָאֶה. 2- היטב, כראוי. 3- יפֶה, מוטב, ניחא".
בהחלט מילים יפות, נאות וטובות (ולפתע אני קולטת, תוך-כדי כתיבה, כי הפסקתי לשמוע/לקרוא אי-אילו מהמילים הללו).
אם כי לענייננו, אולי, יתכן והתפתחות הרפואה, ובעקבותיה – הרחבת השימוש במילה 'שָפִיר' – דחקה מהביטוי את המילה המודגשת. היות ובהיעדר ניקוד – המילים נראות זהות (ועל-כן מסוגלות לבלבל).
ואולי המילה המודגשת בארמית בכלל? במילון שלי זה לא צוין, אך נדמה לי כי יש מקום לחשד כזה. ובכל מקרה, יש מילים עבריות טובות ונאות שהחליפו אותה. לכן היעלמה נראית לי כהתפתחות טבעית, משולבת עם התפתחות מדעית.
גם הפעם, למול הביקורת שציטטתי לעיל, פתחתי מילון. וגיליתי כי אכן, מְלַמֵד (מלשון מורה) זו מילה 'מִסִפְרוּת התלמודים והמדרשים העתיקים'.
אבל מְלֻמַּד (מלשון איש-מדע, למדן, בָּקִי, מאומן) זו מילה 'מהספרות החדשה, וכן מהעיתונות והלשון המדוברת בימינו'.
נו, טוב, מילון משנת 1991. ובכל-זאת, מי החליט ועל-סמך מה, ש'מלומדת' זו מילה ארכאית? ומה ציפה המבקר כי יהיה התיאור? 'בעלת מ.א.' כפי שקראתי במקום כלשהו? או פירוט של תואר ראשון/שני/שלישי?
ולמה להכביר מילים כאשר 'מלומדת' זו מילה מגדירה ומדויקת?
מצד שני, לא קראתי את הספר. אם הסיפור כולו כתוב ב'עברית חדשה', הכוללת טאץ', פורמלי, אולטימטיבית, נרטיב, ז'אנר, ו-Page turner, אולי באמת ה'מלומדת' מזדקרת לעין ואכן לא מתאימה?
מהפעם הראשונה בה נתקלתי בביקורת ה'שפה ארכאית' אני לא זוכרת הרבה. מי ביקר, באם תרגום או כתיבת מקור – נמחקו מזיכרוני. אני זוכרת בעיקר את התחושה…
קראתי ציטוטים של משפטים ופסקאות מהסיפור, דרכם המבקר ניסה להמחיש את ארכאיות השפה, ולא הבנתי מה הייתה כוונתו. היות ולתחושתי האישית, קראתי כמעט עברית נכונה, למעט שימוש מוגזם (ולא נכון) ב'הוא-היא-הם'.
כל זה גורם לי לחשוב כי ביקורת ה'ארכאיות' נובעת ממי שלא ממש יודע עברית, שנתקל במילה השולחת אותו אל המילון. (ובמקרה הראשון, אולי אף התעצל לגשת).
אבל זה בדיוק מה שספרות טובה אמורה לעשות – להעשיר אוצר מילים, להנחיל מחדש את העברית, להחזיר אל התודעה את השפה שלנו, המתחלפת לאיטה במילים כמו טאץ', פורמלי, אולטימטיבית, נרטיב, ז'אנר, ו-Page turner.
ואם מישהו נדמה כלא מודע לכך שאינו יודע עברית, אין לי אלא לשאול: מי לימד אותו שפה, לשון, דקדוק, תחביר (אם בכלל)?
אבל-ברם-אולם, אם כבר הגעתי (ברמז) אל משרד החינוך, עליי להוסיף (וסלחו לי על הארכנות) כי כבר בימי ביה"ס שלי הרגשתי כי לימדו אותי פחות מכפי שלימדו את ההורים שלי (גם אם רק אני למדתי בארץ).
אין לי ילדים משלי, אך הכרתי פעם מישהי (פחות או יותר בגילי) שחוותה את מערכת החינוך עם בנה. לתחושתה, את הבן שלה לימדו לא ידע ממשי אלא איך למצוא ידע. קיוויתי שהיא טועה, היות וזה נדמה טיפשי-משהו. ולאן נעלמה הקלישאה (המציאותית עדיין) ש-'אפשר להביא סוס אל מים, אי אפשר להכריח אותו לשתות'?
לשם הבהרה – אני ממש לא (!) משווה אף אחד לסוס, אלא מתייחסת אל השיטה. אפשר להראות לילד איך למצוא ידע, אי אפשר להכריח אותו לחפש…
(ואגב אחרון – אולי ביקורת הארכאיות הראשונה הגיעה ממי שלימדו אותו רק איך למצוא מילון, ולא הכריחו אותו לחפש בו?).
ועכשיו, אין לי מושג איך הגיעה אלי השמועה, שמשרד החינוך הפסיק ללמד ניקוד. גם אין לי איך לדעת אם יש אמת בשמועה הזו. אבל אם כן, זו התדרדרות חדשה, שבסופו של דבר תהפוך את המילון עצמו לארכאי…
L
