רגעי טבע

מצב חירום

בדרך-כלל אני משתדלת (מאד!) להימנע מלהעלות אל הבלוגים שלי רגעי שברון לב. אבל היות ואני מוצאת את עצמי כרגע במצב בלתי אפשרי, לא נראה לי שיש לי ברירות אחרות. והסיפור להלן בהחלט יכול להטריד. על כן אני מציעה מראש את התנצלותי הכנה מקרב לבי.
אוסיף עוד כי אם נמצאתי ברשת חברתית, הייתי מביאה את הסיפור הזה לשם. אבל אני מתנגדת בתוקף לפייסבוק ועוד לא החלטתי לגבי אפשרויות אחרות (ולהתחיל חשבון במקום כלשהו עכשיו לא יעזור ולא יועיל).

ביום ראשון, ה-15 לנובמבר 2020, גיליתי שמחלון המטבח שלי אני יכולה לראות אימא-חתולת-רחוב ואת הגור שלה. התלהבתי, היות ומעולם לא חוויתי אימא-וגור, גם לא דרך צפייה בסרט דוקומנטרי כלשהו (והייתה תקופה בה צפיתי בכל סרט כזה שיכולתי להשיג).
בהתלהבותי, צילמתי בטירוף, השגתי תמונות שנדמו לי חמודות ומבלי לחשוב כלל העליתי פוסט לבלוג הראשי שלי.
גם אם מאוחר יותר קלטתי שמשהו לא בסדר באחת או שתיים מהתמונות, ביטלתי את הרעיון. חשבתי שהמצלמה האוטומטית, האיטית שלי, פשוט לא קלטה את התמונה כראוי. כלל לא עלה בדעתי כי יתכן ויש בעיה.

רק ביום השלישי למעקב התחלתי לקלוט שאכן יש בעיה. מאותו רגע התמקדתי יותר בגור, בניסיון לפענח מה לא בסדר.
גיליתי שכף רגלו האחורית של הגור נקטעה. כנראה שזה קרה בסמוך לפני היום הראשון למעקב, היות ובמשך כשבוע הגור עדיין נפל לפה ולשם. בנוסף, ביום ראשון, ה-22 לנובמבר, בדיוק שבוע למעקב, הצלחתי להשיג תמונה לא כל כך ברורה. לא אתאר אבל אציין שהתמונה בכל-זאת הבהירה לי את המצב.

המשכתי לעקוב. האימא אמנם לימדה את הגור אבל-ברם-אולם, מהיותה צעירה וחסרת ניסיון (לדעתי זו הייתה ההמלטה הראשונה שלה אי-פעם), כמו גם מהיותה שלמה על ארבע כפותיה, לא הצליחה להבין את הנכות של הגור ואת משמעותה. למשל, אמנם לימדה אותו להתגושש, אבל לא קלטה מה זה אומר כאשר הגור, חסר כף אחורית ועל-כן חסר יציבות על הרגליים האחוריות, שיתף איתה פעולה והתגושש בעודו שוכב על הגב (!), עם בטן חשופה.

בנוסף, האימא ניסתה ללמד את הגור לטפס על עץ. הגור, כמובן, ידע שאין לו יכולת כזו ובאופן יוצא דופן לא שיתף פעולה.
בהמשך, האימא ניסתה ללמד אותו לטפס בגדר חיה (לא ראיתי את זה בפועל, אבל אני מניחה שזה טיפוס שונה מאשר על עץ). גם פה הגור לא שיתף פעולה.

לדעתי הלא וטרינרית, הכישלון הזה שלה, ללמד אותו לטפס, גרם לה לחשוב שהיא לא יכולה לשחרר את הגור להתבגר, מהיותו זקוק להגנתה התמידית. הגור מצדו, מראש חסר ביטחון עצמי ומתבייש בנכותו, כבר היה תלוי בה (אולי יותר מהרגיל).
ובמקום לשחרר אותו, האימא קשרה אותו אליה עוד יותר. למשל – נדמה לי שבסביבות סוף-דצמבר-תחילת-ינואר, בשבת השכם בבוקר, נשמע לפתע ריב חתולים בגן הציבורי שמאחורי הבניין. האימא זינקה החוצה וחזרה (כמסתבר) עם הגור. האימא רצתה שהגור ייכנס אל החצר האחורית.
זו חצר פנימית ומוגנת יותר. יש חצר נוספת, המפרידה בין החצר הזו לבין הגן הציבורי. הגור (כפי הנראה) לא רצה להיכנס אל החצר הפנימית ולא נכנס. האימא המתוסכלת ממש צווחה עליו. ומרוב עצבים, חמש דקות לאחר שהגור נכנס בסופו של דבר, האימא עלתה על גג ההרחבה של הדירה מתחתיי, משאירה את הגור למטה עם שאר חתולי הבניין (אחד מהם זכר צעיר).

אין לי מושג מה חשבה האימא. יתכן ולא ידעה כי תתייחם שוב. ולכשזה קרה, אולי חשבה כי אם לא תקרא לזכרים, יניחו לה להמשיך להגן על הגור.
כמובן, לא כך קרה. בשבוע האחרון של ינואר תפס אותה זכר לא מסורס וארב לה, רדף אותה כמעט עד חרמה, עד להתשתה. לא משנה עד כמה האימא התנגדה, נאבקה, ברחה, צווחה עליו. בסופו של דבר הבלתי נמנע אכן קרה.
כנראה שבלילה שבין ה-30 לבין ה-31 למרץ האימא המליטה גורים חדשים על גג ההרחבה.

בתחילה הניחה לגור הראשון להמשיך להסתובב בחצר למטה. ביום שני האחרון נראתה לי חוששת לעלות בחזרה אל הגורים כל עוד הגור הראשון למטה. הגור עדיין רצה להתגושש איתה, כפי הנראה תפס את זה יותר כמשחק והתייחסות של אימא, מאשר משהו שימושי. האימא כמובן לא רצתה להתגושש איתו אבל ניסתה להעמיד פנים שהיא יוצאת מהחצר. בעיקר (לדעתי) כדי לגרום לו לצאת משם ושלא יראה אותה מטפסת למעלה (מה, שכחה שנכשלה ללמד אותו לטפס?).

למחרת, ביום שלישי, הגור עדיין היה למטה, אפילו ניסה לצוד דבורה (במזל לא הצליח ולא נעקץ).

הפעם האחרונה שתיעדתי אותו הייתה ב-9:45 באותו בוקר, ה-6 לאפריל.

במשך שני הלילות הבאים שמעתי את האימא רבה עם מישהו, מעט יותר בעדינות מבדרך-כלל אולי, אבל עדיין בנהמה עצבנית. והגור נעלם. כנראה שגרשה אותו מהחצר, שבעצמה לימדה אותו שזה המקום הכי בטוח לו.

ראשית, זה אמר לי שכנראה הגור אכן זכר (לא ידעתי עד כה). לתחושתי, אם זו הייתה גורה נקבה, האימא לא הייתה מגרשת אותה. מחתול זכר, בין אם שלה ובין אם לאו, אימא-חתולה יכולה (כנראה) לחשוש שיזיק לגורים החדשים.
שנית, הגור (גם כאן – כפי הנראה) לא התבגר, היות והאימא לא הניחה לו. הגור לא מסוגל להגן על עצמו ו/או על טריטוריה ומזון. בנוסף לכל, עכשיו הגור בטח בהלם מהגירוש, לא רק מהאימא אלא גם מהביטחון של החצר. מה שיכול היה לפגוע בנפשו עוד יותר.
מה שגורם לי לחשוש מאד לגבי סיכוייו לשרוד ברחוב.

מסיבות שונות, אין לי שום יכולת לאמץ אותו בעצמי (במיוחד בדירה מזערית וחשוכה). וכל ניסיון שהיה לי בעבר עם ארגונים, שאמורים להיות אכפתיים לגבי חתולי רחוב, לא לימד אותי שאפשר למצוא שם אכפתיות אמיתית, אם בכלל.

אין לי מושג מה לעשות. כניסיון אחרון, העליתי את הסיפור הזה לכאן, בתקווה כי יכול להימצא רעיון כלשהו. מישהו-כלשהו שיציל את הגור…

במבט עין/מצלמה מלמעלה האימא לא פוטוגנית. אבל במבט מגובה העיניים (שלי):

פנתרה קטנה. אין לי מושג מי היה האבא, החתולה הזו לא מכאן והגיעה רק כדי להמליט.

הגור עצמו מלא חיים, סקרן, אמנם ביישן וחששן, אך תמיד נכון לפעולה למול כל התייחסות חיובית קלה שבקלות.


L

תהיות

מטופש-מה, או – מופע אימה?

הציור הזה צץ פתאום בגן הציבורי. מן הסתם ברור ומובן מאליו כי זה תהליך בהתהוות, כפי שניכר מפחית הצבע והפיגומים למעלה. אבל-ברם-אולם…

לאישה הצעירה והנאווה אין כפות רגליים (?!?). לפי הציור של הרגל המונפת, ובכן, עדיף שלא להכביר מילים.

ושוב אני מוצאת את עצמי שואלת – מי חשב שזה רעיון טוב, להתחיל לצייר, להפסיק באמצע ולשכוח את הכפות? במיוחד שבגן הזה מרבים לבקר ילדים (!!).
נכון, אין לי מושג אם ילדים שמים לב לציורים של מבוגרים ועוד בצבעוניות מעודנת. בכל-זאת…

ועוד הערה – צילמתי את הציור הזה ביום ראשון האחרון. הציור עדיין שם, עדיין לא מושלם. עדיין באמצע… למה לא ממהרים להשלים אותה?

L התוהה
והמחכה בקוצר רוח להשלמת המלאכה, כדי להביא את התוצר הסופי אל הבלוג הראשי.

רגעי דעה

כבוד האדם נרמס. נקודה.

והאם יש מי ש-מוחה על זה?

עם קפה הבוקר לקחתי את עיתון יום האתמול והתחלתי לקרוא את כל מה שלא קראתי אתמול. לפתע נתקלתי בתמונה מקוממת. אין לי שום זכות להעתיק את התמונה לכאן, לכן לא אנסה. אתאר אותה במילים:

שתי דמויות אנוש, בלבוש מגן מלא, צולמו מהגב. אני מניחה שגם עטו מסיכות כפולות, כפי ש'לבוש מגן מלא' רומז. כלומר – הגוף, כמו גם הפנים – מכוסים.
על הגב של שתי הדמויות נכתב 'אח/ות'.

מה זו השטות הזאת?

העברית מגדרית. אי אפשר לפנות בדרך מכבדת ומכובדת אל אדם, מבלי לדעת אם מדובר בגבר או באישה.
תגידו – ברגע שהאדם מדבר אפשר לפענח באם מדובר בגבר או באישה. ואענה שקרה לי המקרה בו התקשרתי אל מקום מסוים ולא הצלחתי לפענח אם ענה לי גבר או אישה, רק על סמך הקול.

והנה עוד סיפור אמיתי:
לכאן, אל הבלוג הזה ממש ולפני כשנה, הגיע אלי זר מוחלט במפתיע. והגיב לי לא רק בתוקפנות מסוימת, אלא גם בלשון זכר. למרות ביטויים מפורשים בגוף הפוסט, כמו 'ואני לא מתכוונת…'.
נתתי לו להנות מהספק והסברתי שאני אישה.

כעבור זמן, פנה אלי שוב בבלוגו של מישהו אחר (שם לא יכולתי למחוק את התגובה החוצפנית בעיניי), ושוב בלשון זכר.
הפעם, בהתעלמות מוחלטת לא רק מלשון הנקבה של התגובה שלי, לה הגיב, אלא גם מלשון השלילה… (מה שלמעשה, חשף אותו לעלבון בוטה מצדי, אבל הסתפקתי בתגובה קצרה, היות ואין לי נטייה להעליב, במיוחד אם יתכן שמספר משקפי הקריאה שלו צמח מבלי ששם לב).

אבל-ברם-אולם ומבחינתי – זה זלזול.
זה ביטול של מי שאני במקרה הראשון ובמקרה השני – ביטול כפול, שלי בתור אישה ושל דעתי.
זו בריונות.
ואותי זה בעיקר מרגיז.

אם כי זו רק דוגמא להמחשה.
האדם החולה המאושפז בבית חולים – אי אפשר לצפות ממנו לזהות קולות של יצורים מפחידים המכוסים מכף רגל ועד ראש.
האדם החולה המאושפז בבית חולים – רוצה (כפי הנראה) להתייחס כראוי לצוות המטפל בו, היות והאדם הזה וחייו תלויים בצוות ובטיפול.

בזמנים בהם גם שמות איבדו בהירות מגדרית ("תמר, בוא הנה!" נשמע לי צורם) אי אפשר לכנות בני אנוש ב-'אח/ות'.
ה-'אח/ות' מבטל את האנשים שזה מה שכתוב על הגב שלהם. כאילו שזה בכלל לא משנה מי אלו, וזה יכול להיות כל אחד. לא רק כבודם חולל, אלא גם עצם זהותם נלקחה מהם במחי מילה לא ברורה.

במקביל לכל, אנחנו לא יכולים לעוות את העברית ולהמציא את ה-'היוא' כדי להחליף את 'היא' ו'הוא'.

אני מניחה שהשטות הזו נובעת מ'פוליטיקלי קורקט' אמריקאי, שמאז ומתמיד נראה לי שטחי, רדוד ונבוב (ולמעשה – המצאת שמות 'יפים' כדי להמשיך לדבר בזלזול על אחרים מאחורי גבם, ועדיין להרגיש מתורבתים).

וזה לא יכול להגיע אלינו. זה לא מכבד ולא מכובד. זה לא מתורבת, אלא בדיוק להיפך.
L

רגעי קיטוּר

קיטורים ישראליים, שלא מן המניין

ביום ראשון השבוע הפתיע אותי ערפל לא צפוי. בסוף הסיבוב באותו בוקר (סיבוב ארוך יותר מהרגיל) מצאתי את הבניינים הגבוהים לוטים בערפל.

8:21, ה-3 לינואר, 2021

למחרת, ביום שני, נכתב בעיתון – "… תופעה לא נפוצה…"; "… לא שגרתית לחורף…". נו, חשבתי ביני לביני (כהרגלי), מדינה משוגעת, למה שמזג האוויר יהיה שפוי?

אתמול, ביום שלישי, יצאתי (גם הפעם – כהרגלי) אל סיבוב הבוקר. היישר אל…
הערפל הכבד ביותר שראיתי אי פעם. לצורך השוואה, הרי אותם בניינים דלעיל:

7:36, ה-5 לינואר, 2021

וממש בפינת הרחוב, בו אני גרה זה שנים:

איפה הרחוב?

היום, ביום רביעי, יצאתי אל סיבוב הבוקר (כמובן). היישר אל…

7:03, ה-6 לינואר 2021

הללו שוב אותם בניינים. פחות כבד מאתמול, עדיין יותר מהערפל של יום ראשון. גם היום הרחקתי לכת (אני כבר מבולבלת ממה שהיה ומה שיהיה, איבדתי את מניין הקילומטרים). לאורך כל הדרך השמיכה הקרירה והלחה הזו לוותה אותי.

רואים את האישה?

הגעתי בחזרה אל הפינה.

7:55

נכנסתי אל המכולת. המשכתי הלאה…

8:02 – הו! תכלת השמיים!

ובכן. האם מישהו/מישהי יעצרו לרגע, לחקור, להרהר, חלילה אף להעמיק לחשוב על התופעה הנדירה לעונה, שחוזרת על עצמה יום אחרי יום? ומה יהיה מחר בבוקר?
בחדשות השעה שש הבוקר אמרו, שמחמירים את הסגר מחר בחצות. אני מניחה שיאסרו ללכת לצורך פעילות ספורטיבית יותר מקילומטר. ברגע ששמעתי, מיד עלה בדעתי ללכת מחר בבוקר אל הפארק, למלא מעט את מצברי הצילומים, שיהיה לי עוד להעלות אל הבלוג (הראשי). אבל מה אוכל לראות מהעולם החי והצומח שם בערפל? (היה והתופעה הנדירה הזו תחזור על עצמה שוב).
ובכן, לא נראה לי שיש למישהו פתרונים ואין לי אלא לחכות למחר ולראות אל איזה יום אקום בבוקר. בינתיים אולי אתפלל (שלא כהרגלי!) אל אלוהי הערפל שיפזר אותו כבר. זה יכול להיות נחמד מדי פעם, אבל יותר מדי מהנחמד זה עדיין יותר מדי!
L

רגעי קורונה

זה סגר?

נדמה לי שאנחנו אמורים להיות בסגר. כולנו. עד ה-14 לאוקטובר 2020 (אם לא ה-18).
במסגרתו, אנו לא אמורים להתרחק יותר מקילומטר מהבית; אנו לא אמורים להיכנס אל בית/דירה לא שלנו, כלומר – לא לארח ולא להתארח; אנו לא אמורים להתקהל בשום מקום; מותר לעבוד בתנאים מסוימים בלבד; ורק לחנויות חיוניות מותר למכור.
כמובן – המסיכה עדיין חובה.

ועדיין, אלו לא רק נשיא, רה"מ, ח"כים ושרים.
יש לי שכנים שבסגר הראשון ישבו בבית ובשני יוצאים לעבודה, אפילו לא כמו ביום חול-מועד אלא כביום חול רגיל.
לאורך כל שעות היום (והלילה!) אני שומעת תנועת כלי רכב – מכוניות, משאיות ואופנועים מכל עבר (לאן יש להם לנסוע?).
אנשים ברחוב עדיין מחזיקים את המסיכה ביד (ומתחשק לי לצעוק להם – זה לא יעיל!).
בגינה הציבורית מאחורי הבניין רועשים קולות צעירים בלילות.

אבל הנה עוד סיפור-אמת (אם כי בעילום שמות).

מישהו, בסביבות שנות השישים לחייו, הגיע לביקור בישראל, היות ורצה להתחמק מהקורונה בניו-יורק (!), ארה"ב. הרי בזמן קורונה בניו-יורק – הכל סגור, אין עבודה, אין בלויים ואין מה לעשות.

נחת הגבר בארץ (בסוף אוגוסט) ונכנס לבידוד למשך שבועיים, נבדק והוכרז בריא (כפי הנראה) ומיד מיהר, עם זוגתו הישראלית (בערך בגילו), לבקר את אביו.
אב זה עבר תשעים שנות חיים. זוגתו עברה שמונים. שניהם לא בקו הבריאות, עד כדי כך שביטוח לאומי אישר לשניהם מטפלים (למי שלא יודע – זה תהליך ארוך ומורכב מול ביטוח לאומי, שנוטה יותר לסרב מאשר לאשר).

הביקור השני של הזוג הצעיר יותר אצל המבוגר יותר התרחש יום לפני ערב ראש השנה, לארוחה משפחתית… (?!?) בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שהוכרז על סגר בערב ראש השנה כדי להימנע מארוחות כאלו בדיוק.

אין לי מושג מתי האמריקאי הפנים את עובדת הסגר, ויחד עם זה – המגבלה של קילומטר, והחזיר את המכונית השכורה.

את המגבלה של איסור ביקור בדירת אחרים כנראה שלא הפנים. היות ועכשיו כבר מתקרב מועד חזרתו אל ארה"ב (טיסתו נקבעה ל-14 לאוקטובר…). ומסתבר כי יצר קשר עם פיקוד העורף. אין לי מושג מה אמר להם, אבל אלו אישרו לו (למיטב הבנתי) ביקור נוסף אצל אביו, בטרם טיסתו לארה"ב.

האמריקאי מתגורר במרכז הארץ. האב – בעיר דרומית יותר, במרחק של כארבעים וחמש דקות נסיעה במהירות חוקית בלי פקקים (מהחנייה במרכז אל החנייה בדרום).
נדמה לי, אם אני לא טועה, שזה הרבה יותר מקילומטר בודד…
ונדמה לי גם שזה ביקור בדירת אחרים…

הבן לא רק נסע אל אביו וזוגתו, אלא גם נשאר לישון בלילה. למחרת נסע הביתה וחזר למחרת, ולמחרת תוכננה אפילו ארוחה משותפת נוספת, עם זוגתו.

נשאלות פה השאלות – האם הסגר לא חל על כולם? ללא יוצא מהכלל? ולמה גבר זה יוצא מהכלל? ועוד מורשה לסכן בדיוק את מי שנמצאים בקבוצת הסיכון המסוכנת ביותר? ועוד באישור פיקוד העורף?
ובכלל – למה אנשים ממשיכים לסכן ולהסתכן?
L

רגעי קורונה

שֶׁבֶת-רֵעִים?

כאשר העליתי את בית העץ, גם המבנה הזה כבר ניצב על משטח חולי לא רחוק. (אגב, בית העץ נמצא על המדשאה מימין בתמונה להלן, מעבר לשבילים).

רק בחודש שעבר פרסו את ה'מרבדשא' למרגלותיו.

ואני שואלת (שוב) – בימי קורונה? באמת? זה הזמן? הרי לא צריך למדוד בפועל כדי לראות בבירור שאין שם שני מטרים…
L

בחיוך·רגעי טבע

סיפורה של אכזבה קטנה

ראיתי משהו מוזר-מה. הצלחתי להשיג תמונות. ניסיתי לבדוק מה זה. וכבר השם – אדמון מצויר – נדמה כמבטיח גדולות ונצורות. המשכתי לקרוא…

וזה כל-כולו…

פִּשְׁפֵּשׁ (?!?). ועוד קניבליסט (?!?).

אבל הנה מה שלא הבנתי: אם זה אירו-סיבירי, וזה לא יכול לעוף, איך זה הגיע להיות נפוץ כל כך דווקא בישראל?
(ומי בכלל ממציא את השמות הללו?)
L

רגעי קורונה

בית העץ

בבלוג הראשי שלי כבר הצגתי את הגינה הזו, כאשר רק נפתחה מחדש באפריל 2019.

והנה, לפתע-פתאום, וברעש גדול צץ משטח בטון באמצע אחת המדשאות.

9/7

וכמובן, לאחר שדאגו למשטח חלק (כמעט), ברעש עוד יותר גדול, בצעו בו.

15/7

ומה שהוקם בסופו של דבר זה בית העץ דלעיל.

ומה שלא ברור לי כלל, זה – האם כבר מותר לילדים לשחק בכלל? בעיצומו של הגל השני?
L

רגעי עברית

תופעה מדאיגה

הייתה זו הפעם השנייה בה נתקלתי בביקורת ספרותית מדאיגה:

"(אגב, לא ברורה ההתעקשות לתאר אותה כ"מלומדת" – ביטוי ארכאי ולא מתאים שמופיע כמה וכמה פעמים בטקסט)".
[ההמממ… טקסט? הייתי אומרת 'מלל', או למה לא 'סיפור'?].

והנה אגב משלי. לכל אורך הביקורת משולבות מילים כמו טאץ' (במקרה הזה הייתי אומרת 'ניחוח'), פורמלי (רשמי), אולטימטיבית (במקרה הזה הייתי אומרת 'בהגדרתה' או 'במהותה', או אפילו 'לגמרי'), נרטיב (עלילה), ז'אנר (סוגה), וממש Page turner באנגלית (ולא מותחן).

רק רגע. אני זוכרת רגע אחר, למרות שעברה מאז יותר משנה. ישבתי מול מישהו בן למעלה מ-90, שלפתע אמר משפט שהכיל את המילה 'שַׁפִּיר' (?!).
לא הבנתי את המילה וכתוצאה מזה – לא הבנתי את כל המשפט. אבל באותו רגע לא התחשק לי לשאול מה הייתה כוונתו (נכון יותר – כוונתו לא ממש עניינה אותי). אם כי מהמילה עצמה הסתקרנתי. לכן חיכיתי עד שחזרתי הביתה, פתחתי מילון וגיליתי את משמעותה:
"1- יָפֶה, נָאֶה. 2- היטב, כראוי. 3- יפֶה, מוטב, ניחא".

בהחלט מילים יפות, נאות וטובות (ולפתע אני קולטת, תוך-כדי כתיבה, כי הפסקתי לשמוע/לקרוא אי-אילו מהמילים הללו).
אם כי לענייננו, אולי, יתכן והתפתחות הרפואה, ובעקבותיה – הרחבת השימוש במילה 'שָפִיר' – דחקה מהביטוי את המילה המודגשת. היות ובהיעדר ניקוד – המילים נראות זהות (ועל-כן מסוגלות לבלבל).
ואולי המילה המודגשת בארמית בכלל? במילון שלי זה לא צוין, אך נדמה לי כי יש מקום לחשד כזה. ובכל מקרה, יש מילים עבריות טובות ונאות שהחליפו אותה. לכן היעלמה נראית לי כהתפתחות טבעית, משולבת עם התפתחות מדעית.

גם הפעם, למול הביקורת שציטטתי לעיל, פתחתי מילון. וגיליתי כי אכן, מְלַמֵד (מלשון מורה) זו מילה 'מִסִפְרוּת התלמודים והמדרשים העתיקים'.
אבל מְלֻמַּד (מלשון איש-מדע, למדן, בָּקִי, מאומן) זו מילה 'מהספרות החדשה, וכן מהעיתונות והלשון המדוברת בימינו'.
נו, טוב, מילון משנת 1991. ובכל-זאת, מי החליט ועל-סמך מה, ש'מלומדת' זו מילה ארכאית? ומה ציפה המבקר כי יהיה התיאור? 'בעלת מ.א.' כפי שקראתי במקום כלשהו? או פירוט של תואר ראשון/שני/שלישי?
ולמה להכביר מילים כאשר 'מלומדת' זו מילה מגדירה ומדויקת?

מצד שני, לא קראתי את הספר. אם הסיפור כולו כתוב ב'עברית חדשה', הכוללת טאץ', פורמלי, אולטימטיבית, נרטיב, ז'אנר, ו-Page turner, אולי באמת ה'מלומדת' מזדקרת לעין ואכן לא מתאימה?

מהפעם הראשונה בה נתקלתי בביקורת ה'שפה ארכאית' אני לא זוכרת הרבה. מי ביקר, באם תרגום או כתיבת מקור – נמחקו מזיכרוני. אני זוכרת בעיקר את התחושה…
קראתי ציטוטים של משפטים ופסקאות מהסיפור, דרכם המבקר ניסה להמחיש את ארכאיות השפה, ולא הבנתי מה הייתה כוונתו. היות ולתחושתי האישית, קראתי כמעט עברית נכונה, למעט שימוש מוגזם (ולא נכון) ב'הוא-היא-הם'.

כל זה גורם לי לחשוב כי ביקורת ה'ארכאיות' נובעת ממי שלא ממש יודע עברית, שנתקל במילה השולחת אותו אל המילון. (ובמקרה הראשון, אולי אף התעצל לגשת).

אבל זה בדיוק מה שספרות טובה אמורה לעשות – להעשיר אוצר מילים, להנחיל מחדש את העברית, להחזיר אל התודעה את השפה שלנו, המתחלפת לאיטה במילים כמו טאץ', פורמלי, אולטימטיבית, נרטיב, ז'אנר, ו-Page turner.

ואם מישהו נדמה כלא מודע לכך שאינו יודע עברית, אין לי אלא לשאול: מי לימד אותו שפה, לשון, דקדוק, תחביר (אם בכלל)?

אבל-ברם-אולם, אם כבר הגעתי (ברמז) אל משרד החינוך, עליי להוסיף (וסלחו לי על הארכנות) כי כבר בימי ביה"ס שלי הרגשתי כי לימדו אותי פחות מכפי שלימדו את ההורים שלי (גם אם רק אני למדתי בארץ).

אין לי ילדים משלי, אך הכרתי פעם מישהי (פחות או יותר בגילי) שחוותה את מערכת החינוך עם בנה. לתחושתה, את הבן שלה לימדו לא ידע ממשי אלא איך למצוא ידע. קיוויתי שהיא טועה, היות וזה נדמה טיפשי-משהו. ולאן נעלמה הקלישאה (המציאותית עדיין) ש-'אפשר להביא סוס אל מים, אי אפשר להכריח אותו לשתות'?
לשם הבהרה – אני ממש לא (!) משווה אף אחד לסוס, אלא מתייחסת אל השיטה. אפשר להראות לילד איך למצוא ידע, אי אפשר להכריח אותו לחפש…
(ואגב אחרון – אולי ביקורת הארכאיות הראשונה הגיעה ממי שלימדו אותו רק איך למצוא מילון, ולא הכריחו אותו לחפש בו?).

ועכשיו, אין לי מושג איך הגיעה אלי השמועה, שמשרד החינוך הפסיק ללמד ניקוד. גם אין לי איך לדעת אם יש אמת בשמועה הזו. אבל אם כן, זו התדרדרות חדשה, שבסופו של דבר תהפוך את המילון עצמו לארכאי…
L

בחיוך·רגעי עברית

נחמד

לפתע פתאום צץ בגינה הציבורית ספסל חדש.

יש עליו לוחית:

1- מונגש?! למה להמציא מילים מלאכותיות-משהו, כאשר כבר יש את המילה המצוינת 'נגיש'?

אם כי עצם הרעיון באמת נחמד. מחשבה נאה. אבל-ברם-אולם…

2- למה דווקא בימי קורונה? ואם כבר, למה לתקוע ספסל חדש בין שניים קיימים במקום להחליף אחד מהם? שימו לב למרחק בין הספסלים…

ועדיין ספסל נחמד
L