'הבית ברחוב גריבלדי'

בשנים האחרונות קבעתי לי מנהג – בימי זיכרון, אני משתדלת לקרוא ספרות, ההולמת את היום (כמו בשנה שעברה).
ביום השואה השנה קראתי את 'הבית ברחוב גריבלדי', מאת איסר הראל, ראש המוסד לשעבר, המתאר את מבצע לכידתו של אדולף אייכמן, עליו פיקד.
הספר המקורי יצא לאור בשנת 1975. אבל הגרסא שיש לי יצאה ב-1990: 'במהדורה חדשה ומתוקנת זו הובאו פרטים חשובים, שהיו בעבר אסורים לפרסום. כמו כן מופיעים בה מרבית המשתתפים במבצע בשמותיהם המלאים, ומצורפים תצלומיהם' נכתב בשער האחורי (אם כי לא כל התצלומים).

בפן השלילי/ביקורתי – הספר הודפס על דפים מבריקים. יתכן ובגלל זה הספר יחזיק מעמד לאורך זמן רב יותר, בוודאי הדפים לא הצהיבו בכלל. אבל בנוסף, הספר כבד יותר. ומה שממש יכול להפריע – האור של מנורת הקריאה חוזר מהדף בבוהק, המטשטש את הכתוב.

חוץ מזה, סגנון הכתיבה מעט טרחני, והראל התגלה כמשבש עברית נוסף. מצאתי בסיפור שימוש-יתר ב'נקודה', למשל. ועוד עניין, עליו יתכן ואתעכב בעתיד – הקדמת מילים מיותרות לפעלים. כמו, למשל – 'לקיים דיון'. מה רע בפשוט 'לדון'? או 'גילו עניין'. מה לא בסדר ב-'התעניינו'? ולדעתי-לתחושתי – הכל עדיין בהשפעת האנגלית. הספר נכתב לא כבשפת מקור, כי אם כתרגום לוקה לספר אחר, שנכתב באנגלית במקור (אם כי אין לי מושג מה בין איסר הראל לבין האנגלית).

בפן החיובי/מתלהב – למרות הסגנון והעברית דלעיל, התקשיתי מאד להניח את הספר מהיד. ממש לא מפליא שצבר פרסים, תורגם והוסרט.
עליי לציין עוד כי אם היו נכתבים כך ספרי היסטוריה אחרים, סביר להניח שהייתי קוראת יותר מהם.

במקביל, כמובן שיש בסיפור אתנחתות כמעט-קומיות. כמו למשל הבחור, שאף אחד לא טרח לספר לו, שכאשר בישראל חורף – בארגנטינה קיץ. גם אני-עצמי לא ידעתי שארגנטינה מהופכת עונות.
או הרגע של איסר הראל עצמו, בצאתו מאירופה אל ארגנטינה בשם בדוי, שומע לפתע במערכת הכריזה של שדה התעופה את השם הבדוי שלו מוכרז, בלוויית הבקשה לגשת אל המודיעין. כמעט אף אחד לא יודע שהוא שם, או שזה השם שנבחר לו, מלבד אדם יחיד, שיודע היטב שלא ליצור איתו קשר פומבי כל כך. ובנוסף, הרגע נפרד מהאדם הזה, כך שמה יכול לרצות להודיע לו? מבולבל ונבוך, איסר הראל התקדם אל המודיעין באיטיות מספיק על מנת להיעקף על-ידי מישהו אחר, שהודיע למודיעין שהרגע קראו לו.
שם שנבחר לאיסר באקראי והנה, בחור אחר באותו שם בדיוק, באותו שדה-תעופה… מה הסיכויים?

אבל יש גם היבטים מדהימים בסיפור.
כמו התהייה של רפי איתן 'על-ידי לכידת אייכמן פגענו בעקיפין בחפים מפשע, שכן השארנו את אשתו ואת בניו ללא מפרנס. רפי סבר שיש להעניש את הרוצח בכל חומר הדין. אבל באשר למשפחתו, שומה על העם היהודי לגלות נדיבות וליטול על עצמו את הדאגה לקיומה'.
לזה איסר הראל מגיב בהתקוממות. 'אילו הייתה קיימת חובה מוסרית כזאת, הייתה קיימת קודם כל לגבי משפחתו של כל פושע פלילי רגיל, אך מעולם לא שמעתי על מדינה כלשהי הנוהגת כך בנשות הפושעים שהיא שופטת'.

איסר ממשיך, ואני מסכימה איתו: 'אף על פי שדחיתי חד-משמעית את עמדתו, התגאיתי בה. בעיני היה זה חיזיון מופלא, שבעצם ימי המתח והסכנה האלה רואה אדם כמו רפי הכרח לעצמו לפשפש במעשיו ולבחון את מידת אנושיותם ומוסריותם. קשה היה למצוא גילוי בולט יותר של ההבדל התהומי הקיים בין היריבים במאבק סמוי זה: הרוצחים חסרי החמלה מזה, ושוביהם מלאי הרחמים מאידך'.

עוד מופלא בעיניי הדבר הבא: אייכמן נלכד בשנת 1960, רק 15 שנה מתום מלחמת העולם השנייה. חלק מהעוסקים במלאכה וחלק מהצוות של אל-על, אשר הטיס אותו ארצה, שרדו את התופת. וזו אכן הייתה תופת שלא תאומן, בה אבדו משפחות שלמות. היה עליהם לגייס תעצומות נפש אדירות בכדי למלא את תפקידם ולהביא אותו בריא ושלם אל בית המשפט.

לא מזמן חווינו כולנו את המקרה, בו צוות אחר, אשר חווה רצח של חברים, נשלח להביא את החשודים, ולא הצליח לגייס שום תעצומת נפש.
לדעתי האישית, לא היו צריכים לשלוח אותם למלא את התפקיד הזה. מצד שני, טוב שחקרו את המקרה, והביאו גם אותו (ואותם) אל בית המשפט.
אבל בקריאת 'הבית ברחוב גריבלדי' חשבתי, שיתכן ועדיף לכל מתגייס לצה"ל לקרוא את הספר הזה טרום גיוס…

אך מה שהפליא אותי יותר מכל היה לגלות כי הצוות איחר מספר שבועות, חודש לכל היותר, מלכידתו של יוזף מנגלה, ובכך הותר למלאך המוות של אושוויץ למות (אולי) מוות טבעי, ללא משפט וגזר דין.
כמה מצער, מתסכל ומאכזב.
עוד יותר כן, לנוכח המחשבה כי כבר היה להם את המידע על אייכמן, השליח הראשון ממש הגיע אל סף ביתו, ורק בגלל מסקנה לא נכונה שלו (ובדיעבד מופרכת ורשלנית, לדעתי האישית), התעכבה לכידתו של אייכמן. ובכך התעכבה החקירה של הארכי-פושע השבוי. והמידע שנתן… התקבל מאוחר מדי.
L